top of page
אלימות ואי-אלימות
הדיון על אמצעים אלימים או לא-אלימים במאבק בעריצות נוטה להיות עקר וסובב סביב עצמו. הוא מסוג הדיונים שבמהלכם מלים מאבדות את משמעותן. לעתים קרובות ההצבעה על "אלימות" או "אי-אלימות" אינה אלא מהלך רטורי אמוטיבי, שמאחוריו מוטיבציות פוליטיות אחרות. במקרים אחרים מדובר בקשקשת אקדמית מנותקת מהמציאות.
מה יש לי לומר בנושא הזה? רודנים מפרפרים על חבל תליה הם מראה יפה בעיניי. אינני מתמלא בבחילה למראה דמו של שר גזען המכתים את השטיח במלון פאר. בתי-מטבחיים וחנויות פרווה הם מבחינתי במיטבם כאשר הם עולים באש. אחד ממעשי ה"אלימות" החמורים ביותר בהם הואשמה התנועה לזכויות בעלי-חיים היה הוצאתה מהקבר של גופה של קרובת משפחה של הבעלים של מתקן גידול של חזירי ים לניסויים. זה היה השיא של מסע הפגנות, הצקות ולחצים, שהופעלו עליו כדי שיסגור את החווה. והוצאת הגופה מהקבר היא ששברה את גב הגמל, והובילה אותו להודיע על סגירת החווה. ובכן, אני אהיה מוכן לגנות את הפעולה הזו אחרי שאקבל אישור מכל אחד ואחד מחזירי הים שניצלו.
לצד כל זאת, ברור שהכלים העוצמתיים ביותר שקיימים במאבק בעריצות הם הכלים של שביתה, של חרם, של אי-שיתוף-פעולה ושל הפגנות עממיות. דבקות באמת (סטיאגראהא), התנגדות לא אלימה והקרבה עצמית הן שיטות שבהן יש למדוכאים עדיפות מובהקת על כוחות הדיכוי. תוקפנות, שנאה, אכזריות ואלימות (במובן הפשוט של המלה, לפני שהדיון טשטש את גבולותיה עד לבלי הכר) מסכנות את האפשרות לבסס תמיכה רחבה במאבק. הן נוטות להפוך את המאבק למאבק של יחידים מסוימים, ולהדיר ממנו קבוצות שלמות ואת ההמונים עצמם. הן נוטות להתכוונן לסימפטומים של הבעיה ולאנשים שמייצגים אותם, במקום לערער את השיטה עצמה. הן פחות בנות קיימא, ונושאות אתן סכנה חמורה להמשך של עריצות בצורה אחרת. הרעיון לפיו "המטרה מקדשת את האמצעים" מביא להשחתה, בעוד שהתביעה "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם" מביאה להתקדמות מוסרית מתמדת.
קידום של תזונה מהצומח באמצעות פעולות הסברה או חלוקת אוכל טבעוני תוקע גזרים בגלגלי הדיכוי (של בעלי-חיים אנושיים ולא אנושיים כאחד) יותר מאשר ניקוב גלגליה של משאית קירור לבשר. סירוב מאורגן של סטודנטים להשתתף בניסוי בבעלי-חיים מערער את הממסד של הוויוויסקציה יותר מאשר פריצה למעבדה מאובטחת ומבוטחת. חרם על חנויות המוכרות פרווה יכול להיות אפקטיבי ורחב היקף יותר מאשר הצתתן באש, וגם להוביל בצורה טובה יותר לתהליכים נוספים של גיוס פעילים, העצמה ומאבק. הכלי של "הצלה פומבית" ("open rescue") שבו פעילים מצילים בגלוי בעלי-חיים ממוסדות ניצול (כגון מעבדות או משקים), הוא כלי אפקטיבי ומעורר השראה שפיתחה התנועה לזכויות בעלי-חיים. אבל שימו לב: כל האמצעים שהזכרתי בפסקה הזו – טובים יותר או טובים פחות – הם (בהנחה שאנו שומרים על המשמעות הרגילה של מלים) אמצעים לא אלימים.
אז אלימות או אי-אלימות? את השאלה הזו צריך להוריד ממרומי הדיון המופשט, שמתאים אולי לשיעורי חברה בכיתה ה', אל מציאות החיים. וברוח הממרה "הבא להורגך השכם להורגו" כדאי גם שלפני שניתן לדיון הזה לפורר לנו את משמעות המלים בשפה, נפרק אנחנו אותו לשאלות פרגמטיות. המלה "אלימות" היא כל-כך קלה למניפולציה, שמוטב לעזוב אותה לאנחות. במקום להניח הנחות מוקדמות של "אלימות כן" או "אלימות לא", ולאחר מכן לסווג טקטיקות שונות כ"אלימות" או "לא אלימות", מוטב לדון בכל טקטיקה כשלעצמה. הדיון הזה משתנה בהתאם להקשר. הוא אחד כאשר שואלים "מה נעשה מחר כדי להפיל את העריצות?". הוא אחר כאשר שואלים "איך אנו מתייחסים ללוחמי החירות שעשו כך או אחרת אתמול?".
אין ספק ש"אלימות" במאבק נגד העריצות היא החלום הרטוב של כוחות הדיכוי. זו גם הסיבה שמה שלא נעשה, הם ינסו להציג אותנו כאלימים. אסור לשחק לידיהם. פרובוקטורים המסיתים לאלימות (בין אם הם סוכנים פרובוקטורים מושתלים ובין אם הם אנשים שבאמת מאמינים במטרה) מציעים טקטיקה שמשחקת, מבחינה זו, לידי כוחות הדיכוי. עם זאת, יש לבדוק בכל מקרה שמא יתרונותיה לא עולים על חסרונותיה. באותה מידה גם אנשים, שהופכים את שאלת האלימות לאבן בוחן לצדקתו של מאבק, משחקים לידי כוחות הדיכוי. הם מסייעים בהבניית המשוואה לפיה מאבק אלים = מאבק לא צודק. אחר כך המשוואה הזו מנוצלת לשימור העריצות ונגד כל פעילות שהיא.
התנגדות איסטניסטית ל"אלימות" מעוררת בי קבס: אנשים שמאביסים את עצמם בבשרן של חיות מעונות, אבל מתלוננים שזה "אלים" להראות תמונות של שחיטה במקום ציבורי. אנשים שמתפרנסים מהרעלה של חולדות חסרות אונים או ממתן שוקים חשמליים, אבל מזילים דמעות תנין כאשר מנפצים את מתקני העינויים שלהם או מרססים גרפיטי על מכוניתם. אנשים שחיים על-חשבון כל שאר העולם השקוע בעוני, אבל מכריזים "איבדתם אותי" בעקבות כל דוד הזורק אבנים לעבר גוליית, משליך לעברו בקבוק מולוטוב או (חס ושלום) יורה בו מהמארב. אנשים שבאמת תומכים בזכות להפגין בדרכי שלום, אבל נפגעים עד עמקי נשמתם כשפעילי שלום זורקים חיילים שפלשו לספינתם אל מעבר לסיפון. אנשים שרומסים את העולם במגפי עור מסומרות בעודם מתכרבלים במעילי פרווה, אבל יודעים להטיף לזולתם על כך שהתנהגותו היא ביטוי לתוקפנות, וכדאי שיעשה קצת מדיטציה, וילמד לאהוב את כ-ו-ל-ם. אנשים כאלו גורמים לי רצון להתאמן בהרמת משקולות בהמתנה לרגע שבו הם יפנו את הלחי השניה.
ולא שאני לא מאמין באהבה לכ-ו-ל-ם. אבל בפיהם של המבקרים, האהבה לכ-ו-ל-ם דומה לעתים קרובות מדי ל"אהבת ישראל" של הימין הפשיסטי: "אהבה" שהיא חיבוק דוב שמכסה תביעה לאחידות, לציות ולהשתתפות במערכת הדיכוי.
אהבה לכ-ו-ל-ם מחייבת בראש ובראשונה סולידריות עם המדוכאים. דבקות באמת ובצדק צריכה להתחיל במחויבות כלפיהם. לא לאכול את בשרם. לא ללבוש את עורם. לא לשרת בצבא הכובש אותם. להצטרף לשביתותיהם ולהפגנותיהם. להחרים את צורריהם. לנתק את כבליהם, לשחררם מכלוביהם, לחתוך את הגדרות המקיפות אותם. לא לעצום עין ולא לשתוק אל מול הרוע – גם כשהדבר הופך אותנו לחסרי נימוס, נודניקים, מעצבנים או בוגדים. ולתמוך במאבקם (גם אם לא בכל מעשה שנעשה בגדרו) גם כאשר הוא בועט, יורק ואפילו יורה.
bottom of page