מניפסט בשבחי המצ'ואיזם
לא פופולרי היום להיות מאצ'ו. כך שזה בדיוק הזמן הכי מוצלח לכתוב בשבחי המצ'ואיזם ולהיחשב טיפה חתרני. לרשימה הזו אפשר יהיה לעשות הפוך על הפוך: אפשר יהיה לפתוח דיון רגיש במה שנכתב כאן, לקיים אותו בחלל בטוח, בתמיכה הדדית, על-פני שש שעות מרתוניות של דיבור שקט וגם קצת דמעות. וזה נפלא. אבל החללים הבטוחים האלו לפעמים מתגלים כבלתי נוחים. אפילו בלתי-נסבלים. ולכן יריית הפתיחה של הדיון [יריית פתיחה? זה לא מיליטריסטי קצת?] נעשית כך. בפורמט המנוכר של טקסט אלקטרוני, ועם טיפות של ציניות רעילה.
לא לבטא רגשות. לפעמים, היכולת לא לבטא רגשות היא חשובה. זה נכון שההתניה שלנו היא חזקה בכיוון של לא לבטא רגשות, חזקה מדי, אבל גם ההיפוך לא בהכרח טוב. לפעמים לעצור בך את הרגשות זה בריא. ברור שלפעמים זה טוב לסביבה, שלא צריכה – ומי אמר שהיא תמיד חייבת? – להתמודד עם הרגשות האלו. אבל אני מתכוון שזה בריא גם לי. למה אני מתכוון בריא? כך אני מרגיש טוב יותר עם עצמי, ובונה לי חיים מאושרים יותר. אפשר לשלוט בבחירה איך ומתי לבטא רגשות. לא להיות קרבן להבניות שמונעות ממני לבטא רגשות, ובה בעת גם לא לבטא אותם תמיד ומיד וללא סינון.
לעשות כאילו אנחנו לא מפחדים. לא כי אנחנו לא מפחדים, אלא כי אנחנו זקוקים לתעוזה. כי אנחנו זקוקים לאומץ. כי פחד ודיבור על פחד בנסיבות מסוימות הוא משתק. ולפעמים עדיף למעוך את הפחד או להסתיר אותו ולהסתכן.
לא לבכות – לפחות לא ברגעים שבהם אנחנו זקוקים להתבוננות חדה ודרוכה. לפחות לא ברגעים שאנחנו זקוקים למחשבה קרה וצלולה. לפחות לא ברגעים שבהם אנחנו זקוקים לפעולה מיידית.
לא להישבר – לפחות לא ברגעים שבהם נחוץ לרכז את כל הכוחות כדי לשנות את המציאות. לפחות לא כשהסוכנים של הרשע מתבוננים. לפחות לא כשמתבוננים בך אנשים שחשוב שגם הם יישארו חזקים, מעודדים, מלאי תעוזה ומוטיבציה. לפחות לא מול מי שמנסה לשבור אותך.
לא לחטט בקשיים. חוסר מודעות לרגשות ולקשיים זה לא טוב. אבל גם חיטוט יתר הוא לא תמיד טוב. לא לי לפחות. אבל לפעמים נדמה שאם אני מזלזל בקשיים שלי אני לא מורכב מספיק או עמוק מספיק.
במדיטציה, לפי אחת השיטות, מתרכזים בנשימה. וכמובן, באות כל מיני מחשבות. באות, למשל, מחשבות מאוד חשובות. אז האדם מציין לעצמו "זו מחשבה חשובה". מציין וחוזר לנשימה. ובאות מחשבות על קשיים. אז הוא מציין לעצמו "עלתה כעת בראשי מחשבה על קושי". והוא חוזר לנשימה. ואז מציק לו כאב חד בברך. והוא מציין לעצמו "הופיע בתודעתי כאב חד בברך". והוא חוזר להתרכז בנשימה. והמחשבה החשובה נעלמת. והמחשבה על הקשיים נעלמת. והכאב מתפוגג. והאדם נושם ומרוכז בנשימתו.
בפסיכולוגיה קוגניטיבית, לפעמים השינוי מתחיל בהתנהגות. כשאני זרוק נטול כוחות, סובב בדיכאון סביב זנבי, לפעמים הפתרון הטוב ביותר הוא להזיז את הגוף. להתחיל לעשות משהו. והזמן לא מתבזבז, וגם מצב הרוח משתנה. כשאני מפחד ממשהו, אפשר להיחשף אליו בצורה זהירה וללמוד לפחד פחות או לחיות עם הפחד. לתרגל. לא רק ללרלר.
הגישה הפרוידנית שאומרת שהדרך היחידה להתגבר על בעיות היא לחפור ולחפור בהן, לחשוף את התת-מודע, להגיע לקתרזיס – השיטה הזו לא בהכרח נכונה תמיד ולכולן.
לא לדבר על דברים. נכון, לרוב הנטיה שלנו היא להימנע מלדבר על דברים שטוב היה אם נדבר עליהם. אבל זה לא אומר שחייבים ללבן בינינו כל דבר. אפשר גם לבלוע. אפשר גם להסתיר. אפשר גם להסכים להמשיך כאילו כלום. אפשר גם להסכים שפשוט לא מדברים על משהו. משטרת ה"תוציא את זה החוצה" גם היא משטרה. לא בא לי. יש דברים שאני מדבר עליהם רק עם עצמי או עם אנשים מאוד מסוימים. וגם זה רק אם בא לי (או אם אני חושב שהפעם עדיף שאעשה את זה – רוצה או לא).
להבליג. כי לפעמים יש משהו שהוא יותר חשוב מהרגש שהרגשתי ברגע הזה, מהעלבון שספגתי, מחוסר התקינות הפוליטית שהבחנתי בו, מהסוגיה המעמיקה והלא פתורה שהתעוררה אגב הדיון. כן: "מה שאתה מרגיש כרגע זה הדבר הכי חשוב עכשיו" זה לא תמיד נכון. לפעמים צריך כרגע להתעסק ברגשות של מישהו אחר או לשבור את המנעול של איזה כלוב או להוציא לטיול את הכלבה.
להגיד "כן". לפעמים, גם כשלא טוב לי עם משהו, אני לא חייב להגיד "לא". לפעמים, גם כשלא טוב לי עם מישהו, אני חייב לא להגיד "לא". כי לא כל דבר בחיים הוא נפלא. כי לפעמים צריך להתפשר. כי לפעמים אפילו בסקס, אני אסכים למשהו שהוא פחות נעים לי, כי אני רוצה שהפרטנר שלי ייהנה. כשזו בחירה מודעת ולא תגובה כפייתית וקופאנית של ביטול-עצמי, זה דווקא מאשר את האוטונומיה שלי על גופי. כי לפעמים באקטיביזם השילוב של כוחות ושל אנשים שלא תמיד תואמים זה את זה לגמרי, הוא הכרחי כדי להביא לשינוי. אני לא בובה ממוכנת, שכשלא כיף לי אני אומר אוטומטית "לא". אני יכול לבחור להגיד "לא". אני יכול לבחור שלא.
לעשות דברים שלא טוב לי איתם. (הכוונה כאן ב"לא טוב" היא לכל משמעות חוץ מאשר "פסול בעיניי מבחינה מוסרית"). כי לפעמים הם חשובים לי או למישהו אחר. כי לפעמים הבטחתי שאני אעשה את זה, והבטחות צריך לקיים. כי לפעמים זה לא הוגן לאכזב את מי שציפה ממני לזה. כי לפעמים זו הדרך לעודד מישהו אחר לעשות את זה, מישהו שזה כן טוב לו. כי לפעמים זה המיטב שאפשר להגיע אליו עם האנשים שאיתם אני חושב שמן הראוי לפעול. כי לפעמים צו הסולידריות לא חופף את הנטיה הטבעית שלי לאהוב אנשים כאלו או אחרים. כי החיים הם לא פיקניק.
להקריב. איזה מושג שכוח, אפילו אנכרוניסטי... כל-כך הרבה אנחנו מדברים על כך שרק אקטיביזם שכיף לי בו הוא בר-קיימא, שגם פוליטיקה צריכה להיעשות מתוך כיף. זה נכון עד נקודה מסוימת: אם אפשר לעשות דברים בצורה מהנה זה טוב. אם אנשים יפנו את האנרגיות שלהם לפעילויות שמתאימות להם, הם יהיו מאושרים יותר ויעילים יותר. אבל נוכח הרוע, יש גם מקום לקורבנות אישיים. אי אפשר בלי קורבנות אישיים. ולא רק בפוליטיקה הגדולה. גם ביחסי אנוש אי אפשר בלי קצת הקרבה.
להיות "הגבר": זה שנשענים עליו, שסומכים עליו, ושאינו מתלונן – למרות שמבפנים הוא אכול כאב וספקות עצמיים. כי גם התנערות מאחריות היא דבר רע. כי נרצה או לא נרצה, כאבו של העולם מונח לכל אחת מאתנו על הכתפיים, ואין לנו הפריווילגיה להגיד "פוס". כי כמו שאומר שיר אחד (באנגלית זה נשמע טוב יותר): "אנו המאמינות בחירות לא יכולות לנוח עד שהיא תבוא".
להיות חזק. כי ככה אנחנו בעצם – די חזקים. וכשאנחנו מרגישים חלשים, זו לא סיבה לא לרצות להיות חזקים. ולהיות מצולק באופן שהחרא של החיים כבר לא מטביע בי כזה חותם – זה בכלל לא רע. זה אפילו יכול להיות מאוד מועיל לאושר שלי ולזה של אחרים.
עור של פיל – כי הוא נותן הגנה. מידה של ציניות – כי זה מצחיק.
לא כל דבר מחורבן שקורה שווה לכאוב אותו. לא כל דבר מחורבן שקורה שווה להישבר בגללו. לא כל דבר מחורבן שקורה שווה החצנה או דיון או ליבון. לא כל משקע שאנחנו משאירים בתוכנו וממשיכים הלאה הוא פצצה מתקתקת במסילת חיינו. לא כל דבר שווה חשיבה עמוקה. אפשר פשוט לנשום, ולעשות, ולהעז, ולפעמים לנשוך את השפתיים, למרוח חיוך מזויף, ולהכריז "עזוב, קטן עליי", ואחרי כמה זמן באמת לצחוק צחוק קצת מריר אבל אמיתי ומתגלגל ולהמשיך הלאה עם דף חלק. פחות או יותר.