גירוש בגלל כוס תה
לעולם על תזלזלו בתה. התה הוא נכס תרבותי של חברות אנושיות רבות מאנגליה ועד יפן. הוא מילא תפקיד מרכזי בהיסטוריה האמריקאית במסיבת התה של בוסטון. חשיבותו של התה שבה והזדקרה בשטחים הכבושים בשבוע הראשון של חודש אוגוסט 2002. היה זה בקרוון לבן וממוזג במתחם בית-המשפט הצבאי בבית-אל, שם נדון גירושם של כיפאח עג'ורי ועבד אלנאצר עצידה לרצועת עזה. השניים, תושבי אזור שכם, וכן אחותו של עג'ורי, אינתיצאר, נדרשו, על-פי הצווים שהוציא נגדם אלוף פיקוד המרכז, לגור בשנתיים הקרובות בתחום הרשות הפלסטינית ברצועת עזה.
למועמדים לגירוש יש אחים. אחיהם של כיפאח ואינתיצאר עג'ורי, שחוסל על-ידי צה"ל במהלך הדיונים בעניינם, היה אחראי לפיגוע במדרחוב נווה שאנן בתל-אביב. שני מתאבדים וחמישה עוברי אורח נהרגו שם, באזור הבילוי של מהגרי עבודה, שאין בינם לבין הדיכוי הישראלי דבר. לעג'ורי יוחס גם שילוח של ילד בן 16 להתפוצץ בעפולה ולפוצץ עמו אחרים. הפיגוע הזה נמנע: הילד נתפס וצפוי בוודאי למאסר ממושך. אחיו של עצידה הרג שני מאבטחים בהתנחלות יצהר ב-1998, והיה אחראי לשני פיגועי ירי כלפי אוטובוסים אזרחיים ליד התנחלות עמנואל. אבל לא האחים מגורשים לעזה אלא בני משפחותיהם, וכאן אנו חוזרים לתה.
האם הגיש כיפאח עג'ורי תה לאחיו עלי ולחבריו בחוליה הצבאית במחנה הפליטים עסכר ליד שכם? שלושה קציני צבא על דוכן השופטים, ארבעה עורכי-דין אזרחיים ומספר קצינים ממערכת המשפט הצבאית ישבו על המדוכה במשך שבוע. קודם לכן, במשך שבועיים, שקד על כך שירות הביטחון הכללי, שהעמיד את עג'ורי בחקירה אינטנסיבית, במשך שעות ארוכות ותוך שימוש גם במדובבים משתפי פעולה. עג'ורי הודה בהאשמות. מזה כשנה ידוע בכל מחנה עסכר, כי אחיו עוסק בפצצות. אביו של עג'ורי גירשו מהבית על רקע זה, אך בכל זאת היו עלי וחבריו מגיעים מדי פעם לבית ומסתודדים מאחורי דלתות סגורות. אמא עג'ורי הייתה מכינה תה, ולעתים כיפאח הוא שהיה מביאו לחדר. בוועדה, בחקירה נגדית, הואשם ש"אירח" את אחיו.
אמת: האישומים נגד המגורשים לעזה לא הסתכמו בהגשת תה. עג'ורי הואשם גם שהכין אוכל עבור אחיו, ושיום אחד החזיר הביתה (לבקשת אחיו) כלי מיטה שהיו בדירת מסתור ששימשה את האח. ההאשמה החמורה ביותר נגדו נגעה לאחד הימים בהם חזר מעבודתו: אחיו ביקש אותו לצאת לפתח השכונה ולהודיע אם מישהו מתקרב. עג'ורי ציית, וכששב ראה שאחיו וחבריו העבירו שקים למונית שעמדה שם. הם אמרו לו שמדובר במטענים. עבד-אלנאצר עצידה, שלא ידע אלא שאחיו בורח מהרשויות בגין הרצח ביצהר, הואשם שביקר את האח בכלא הפלסטיני, שחתם על הערבות כאשר האח שוחרר על-ידי הרשות, ושבתקופה שלאחר מכן נתן לאחיו מזון ובגדים נקיים, נתן לו טרמפ מספר פעמים בדרכו לעבודתו בתחנת דלק בשכם, ושאף מסר לידי אחיו את רכבו מספר פעמים. מאוחר יותר התנקשה ישראל בחייהם של שני אנשים שהיו חשודים יחד עם האח באותו רצח ביצהר, האח ירד למחתרת, וגם עבד-אלנאצר כמעט שלא ראה אותו: בחודש מרץ, כשנולד לעבד-אלנאצר בן, הידפק אחיו על דלתו בחשכת הלילה, בירך אותו ונעלם. פעם אחרת חלף במכונית נוסעת על פני תחנת הדלק ונופף לו לשלום. אינתיצאר עג'ורי, המגורשת השלישית, שהיתה מוחזקת במעצר מינהלי מאז חודש יוני 2002, הואשמה – על בסיס חומר חסוי – שתפרה חגורת נפץ עבור מתאבדים שאחיה שלח לערי ישראל. המדינה טענה כי אינתיסאר וכיפאח עג'ורי מסוכנים גם לאחר שהאח לו עזרו חוסל, ושוב לא ניתן לסייע לו.
כיצד הפכו מעשים טריוויאליים מעין אלו המיוחסים לכיפאח עג'ורי ולעבד-אלנאצר עצידה נושא לדיון משפטי מתוח, שהתנהל בבית אל במשך למעלה משבוע ועשה את דרכו עד לבית המשפט העליון? ראשיתה של הדרך ברעיון העוועים לגרש לחו"ל בני משפחות של מתאבדים. ישראל הרי אינה מעוניינת לצאת ממעגל הדמים בדרך האפשרית היחידה – באמצעות חיסול הכיבוש. כל שנותר בידיה הוא לנקוט צעדים קשים יותר ויותר - צעדים של נקמה והטלת אימה, אשר בסופו של דבר מסלימים את האלימות. ההיגיון מאחורי הצעד אומר: המתאבדים הרי מקריבים את עצמם, ופגיעה בהם עצמם אינה אפשרית, אולם אם יידעו מתאבדים פוטנציאליים שמשפחותיהם ייפלו קורבן למעשיהם, אולי יימנעו מהם. בלילה שבין ה-18 וה-19 ביולי 2002 עצרה מערכת הביטחון 21 בני משפחות של פעילים צבאיים פלסטינים בשומרון, ובתקשורת של יום המחרת הכריזו הכותרות על הכוונה לגרשם. כעת, לאחר שכבר קבעה עובדות בתקשורת ובדעת-הקהל, העבירה מערכת הביטחון את תפוח האדמה הלוהט לידיה של המערכת המשפטית האזרחית.
גירוש בני משפחות באשר הם הוא דבר שלא יכול היה להתקבל בשום פנים ואופן מבחינה משפטית. אדם אחראי למעשיו הוא, ואך ורק להם. כלל בסיסי זה אושר מחדש בישראל רק שלוש שנים קודם לכן כשבית-המשפט העליון אסר על החזקת אסירים לבנוניים כקלפי מיקוח להחזרת שבויים ישראלים. החריג היחיד לכלל זה, שאושר פורמלית על-ידי בית-המשפט, הוא ההריסה של בתים. ביחס להריסת בתים גברה הלשון המפורשת של תקנות ההגנה לשעת חירום (מתקופת המנדט הבריטי) על העיקרון הכללי האוסר ענישה קולקטיווית. היועץ המשפטי לממשלה דאז, אמנון רובינשטיין (לימים שופט בבית המשפט העליון) מצא עצמו בין המצרים. הכרעתו, שהיתה בבחינת גם-קפה-גם-תה, היתה שאסור לגרש אנשים רק בשל קשר משפחתי, אולם אם תימצא זיקה בין בן המשפחה לבין מעשיו של קרובו שביצע פיגועים, אזי יותר הגירוש. הזיקה האישית – הגשת התה – תהווה עלה תאנה שיכשיר את הגירוש שמטרתו הבלעדית היא הרתעת הרבים. קונסטרוקציה משפטית עקומה יוצרת מציאות עקומה. 21 בני המשפחה העצורים נחקרו במגמה להפיק ראיות שיכניסו אותם למסגרת הקריטריונים שקבע היועץ המשפטי לממשלה. כך נפתחו חקירות השב"כ היסודיות, שלא ביקשו לחשוף עבירות או לסכל פיגועים עתידיים; חקירות שכל תכליתן להכשיר גירושים אפשריים, על-ידי כך שימצאו מי מבני המשפחה הגיש תה, מי נתן מזון, מי נתן טרמפ, ומי הציץ לראות שאין מתקרבים זרים. מעשים מעין אלו אף לא מהווים, כנראה, עבירה פלילית: החוק פוטר מאחריות את מי שבחרו שלא להלשין על בני משפחה מדרגה ראשונה. בכל מקרה, בוודאי שלא מדובר בעבירות חמורות.
בהמשך עוד יקבע בית המשפט העליון, שהגירוש לעזה (שזכה לכינוי "תיחום מגורים") מותר רק כאשר הוא נועד למנוע מסוכנות שמקורה במגורש עצמו. הגירוש של האחים עג'ורי אושר ואילו הגירוש של עבד-אלנאצר עצידה בוטל, ולאחר ניסיון של הרשויות להמשיך ולהחזיקו בכלא הוא שוחרר לבסוף. גם האחים עג'ורי חזרו בסופו של דבר לגדה המערבית. המגבלות שהוטלו על השימוש בצעד הגירוש לרצועת עזה הביאו בסופו של דבר לכך שהכלי הזה נזנח ע"י ישראל. אולם לא בכל אלו עוסקת הרשימה הזו (שנכתבה במקור עוד לפני החלטת בג"ץ). נחזור אם כן לקרוונים במחנה הצבאי בבית-אל.
כדאי להתעכב לרגע על הדמויות הראשיות של סיפור הגירוש: דמויות ראשיות ועם זאת נעדרות. שהרי מעשיהן אינם אלא מסכת שולית בהצגה העיקרית, בה מככבים האח המבוקש והאח המחוסל, ו"המלחמה בטרור" של ישראל, מלחמה שהם הפכו שלא בטובתם להיות בה בשר תותחים. עבד-אלנאצר עצידה הוא מתדלק בתחנת דלק בשכם ואב לחמישה. זקנו סמיך ושיניו הקדמיות מרקיבות. מהיום הראשון בו ראינו אותו במחנה עופר הוא שמר על חזות אופטימית ועיניים נוצצות. ביום האחרון של הדיון בוועדה הצבאית, הצליח המוקד להגנת הפרט להביא לדיון את אשתו ושתיים מבנותיו. באחת ההפסקות הן הוכנסו לאולם, ועצידה יכול היה להחזיקן לרגעים בידיו, ללטף אותן ולשוחח איתן. באותם רגעים נבעה מהאדם המגודל הזה רכות מופלאה, שהעלתה לחלוחית אפילו בעיני התובע הצבאי. עלי עג'ורי הוא עובד כפיים ממחנה הפליטים עסכר. הוא אינו יודע קרוא וכתוב, וחזותו כשראינו אותו לראשונה הייתה מדכאת: זה עתה סיים שבועיים של חקירה אינטנסיבית במגרש הרוסים, והיה זה מעצרו הראשון בחייו. שערו מדובלל, לבוש בבגדים בהם נעצר, הוא ישב בתא הפגישה, מניח את ראשו על השולחן, מדבר בקול שכמעט אינו נשמע. במהלך המשפט, לאחר שהועבר למחנה עופר (שם לפחות יש אוויר, אמר) ולאחר שזכה לראות את אחותו העצורה ובני משפחתו שהגיעו לדיונים, התאושש במקצת. ואילו אינתיצאר: בלבושה השחור הארוך, ואחרי ימים ארוכים של שביתת רעב בכלא, היא הקרינה עיקשות ועצמה בלתי-רגילות.
המועמדים לגירוש לא היו השחקנים היחידים בהצגה בבית-אל שזהותם העצמית הייתה חסרת כל חשיבות. המשחק כולו היה, הרי, מכור מראש, והנוכחים כולם לא יכלו אלא לשחק תפקידים שנכתבו מראש. כל שחקן מתחיל יכול היה לבצע את התפקידים, ומי שנבחרו להם לא היו מהמוכשרים ביותר דווקא. בראשות הוועדה הצבאית ישב אל"מ דני פרידמן: עורך-דין אזרחי תל-אביבי במילואים, שערו מלבין, והוא מנסה להשרות על ההליך הקפקאי אווירה שיפוטית מכובדת. לצדו ישבו שני קציני צה"ל שאינם משפטנים. אחד מהם הרבה לחייך, ונראה היה שלא החמיץ את אפיו המגוחך של ההליך המוזר שהתנהל בפניו. הקצין השני, גדול גוף ונעים למראה, עשה רושם של מי שחש היטב את ההיבט האנושי של המגורשים. את המדינה ייצג ראש התביעה הצבאית בגדה, בחור טוב לב למראה, גבוה ונאה, שטען בחוסר כישרון כה מובהק, שגרם לקצינים שלצדו לקרוא קריאות ביניים ולנסות לטעון במקומו. השילוב של עו"ד לביב חביב הגבוה עם הגובה הזעיר שלי הוסיף להיבטים הקריקטוריסטים של האירוע (ביום הדיונים הראשון צולמנו בפתח מחנה עופר, במדי משפט בשחור-לבן, מגיחים מתוך לימוזינה שחורה ארוכה – כלי הרכב היחיד שהיה פנוי אותו רגע בחברת המוניות שנתנה שירות למוקד להגנת הפרט). עו"ד לאה צמל, על לשונה החדה, היתה אולי הליהוק היחיד להצגה הזו, שתאם את הליגה אליה השתייכה הדרמה. וברקע כל אלו, מצוי ואינו נראה, ריחף בכל כובד משקלו אריאל שרון, זועם על כך שההליכים המשפטיים איטיים מדי.
ואילו בשער בית-המשפט בבית-אל מצאתי מועמד להיות שופט בית-המשפט העליון: חייל במשטרה הצבאית, עם מחוות גוף קמפיות וחיוך חמוד, שפשוט לא הבין איך אפשר בכלל לגרש אדם בשל מעשיו של אחיו. לך תסביר לאדם כזה, שהגיונו טרם עוקם בשנים של שירות צבאי או עריכת דין, את טענותיה המפולפלות של המדינה: שיש כאן "צעד משולב, מניעתי-הרתעתי", ושבמאבק המזוין "שנכפה על ישראל" "שאין לו אח ורע בתולדות העידן המודרני" אין מנוס גם מ"ניסויים" בבני-אדם, שאולי יצילו חיים.
*גרסה מקורית של רשימה זו התפרסמה באנגלית במגזין Challenge, גיליון 75 (ספטמבר-אוקטובר 2002).