דלעת של חג ההודיה
באחד הפרקים בספרה Birds of America מציגה מרי מקארתי את סעודת חג ההודיה בטרקלינו של גנרל אמריקאי, המשרת בנאט"ו בפאריס של שנות הששים. רוברטה, אחת האורחות, מתגלה כטבעונית. המארחת מציגה את החג לאורחים הצרפתים כאירוע של אחדות כלל-אמריקאית: "בכל העולם אמריקאים יושבים ואוכלים את אותה ארוחה שאכלו המייסדים: הודו ותוספות, רוטב מאברים פנימיים, בצלים מוקרמים, לפת וכרוב שוודי... הייתי מרגישה ככופרת אילו הייתי מגישה ברווז או עוף אחר". האורחת מקלקלת את השורה. היא מסרבת לאכול את מנת ההודו, ומוציאה את הגנרל, ולא רק אותו משלוותו. "זהו חג ההודיה!" הוא זועק. ואז הוא מכריז כי הוא המפקד כאן ומטיל את פיסת העוף המת לצלחתה. מהר מאוד מצטרף לעוף המת גם הרוטב הבשרי המזהם את מנת מחית תפוחי-האדמה. אבל הבחורה מתעקשת, וסרבנותה, ומנת העוף הבלתי-נגועה שבצלחתה הם כקוץ בבשרם של הנוכחים. הצמחונות הופכת להיות גם לנושא השיחה: הנוכחים מרגישים שהצמחונות של רוברטה היא כתב אישום כנגד האכזריות שבאורח חייהם הקרניבורי, ומקווים לסוג של חנינה. היא מצדה, מנסה להקל עליהם בטיעונים מתחום הבריאות, אך ברור לכל שהדברים לא מתמצים בכך. "יש למעשה מי שטוענים", היא מספרת, "שהתזונה הבשרית היא שהפכה את האדם לרוצח של בני מינו. יש לאדם אינסטינקטים של נמר בלי הטאבו של נמרים. כמובן, זו רק היפותזה. דרך אחת לבדוק אותה תהיה שהאנושות תהיה צמחונית לכמה דורות. אולי נגלה שמלחמות ורצח ייעלמו." הגנרל מתלהב מהרעיון: אם כל הרוסים יהפכו צמחונים, הניצחון האמריקאי מובטח. אבל הרוסים הצמחונים היחידים המוכרים לסועדים הם הדוכובורים – קבוצה פציפיסטית וצמחונית רוסית, שלב טולסטוי סייע לה להגר לקנדה כדי לחמוק מחובת הגיוס לצבא הצאר.
הסרבנות של רוברטה ושל הדוכובורים מהדהדים מייד בהמשך השיחה, כאשר מסתבר שאחד הצעירים שבסועדים מתנדב לצבא האמריקאי בתקווה להגיע לווייטנאם ולרסס במקלע (כפי שהוא אף מדגים ליד השולחן) את לוחמי ה"גורילה" של הווייט-קונג. השיחה מתגלגלת לאפשרות להפציץ את האנוי, והגנרל – שמוצא את הפטריוטיזם האמריקאי מותקף פעם שנייה בידי גורמים נאיוויים וחתרניים – מוציא על מתנגד ההפצצה את כל הזעם שנוצר בו מול הסרבנות של הצעירה הצמחונית.
הסירוב להשתתף במלחמה והסירוב להשתתף בניצול האכזרי של בעלי-חיים נפגשים זה עם זה לא רק בסיפרה של מקארתי. בסופו של דבר, יש בהם הרבה מהמשותף. בראש ובראשונה, בשני המקרים מדובר באקט של סרבנות, אקט פאסיבי במהותו של אמירת לא ושל פרישה מהציבור ומהנורמה החברתית. בשני המקרים מדובר באקט שמשלב את האישי ואת הפוליטי: מצד אחד, מדובר בבחירה אישית מאוד, שעוסקת במה שהאדם עצמו יעשה, ילבש, יכניס לפיו. מצד שני, מדובר באקט פוליטי פר אקסלנס. הפרישה מהציבור מהווה כתב אישום מוסרי חריף. לכן, הסועדים בסעודת חג ההודייה אינם מסוגלים לעבור לסדר היום כאשר רוברטה מסרבת לאכול מתרנגול ההודו. לכן, צה"ל אינו מסוגל להשלים עם קיומם של סרבנים, ועוד פחות מזה להכיר בסרבנות סלקטיבית, שיש בה כתב אישום ספציפי מאוד נגד פעולות צה"ל ולא רק נגד המוסד הרחב יותר של צבאות באשר הם. ולבסוף, בשתי צורות הסירוב יש היבט של אי-שיתוף פעולה אזרחי, שבהתרחבותו עשוי לחתור בהצלחה תחת המוסדות החברתיים. אמירת ה"לא" מותירה את החברה חסרת אונים. לא ניתן להכריח אדם להשקיע את מזלגו בפרוסת בעל-חיים מת, ממש כשם שלא ניתן להכריחו לירות באדם אחר. לכל היותר ניתן לזרוק אותו לכלא או להוציאו להורג. אבל לולא אותו חייל צייתן אוניברסלי קיסר היה עומד לבד. לולא הביצה שרבים כל-כך מאתנו אוכלים בוקר-בוקר, היו לולי הסוללה הופכים לשריד היסטורי.
אין זה מפתיע, לכן, שבין סרבני הכיבוש בישראל, רבים כל-כך הם צמחונים וטבעונים. למעשה, מפקדי בתי-הכלא הצבאיים זכו בשנים האחרונות לשיעורים מקיפים בתזונה טבעונית דרך מאבקם של סרבנים לקבל תזונה הולמת. כשם שהתנועה לזכויות בעלי-חיים שימשה (לפחות בעבר) כחממה לסרבנות גיוס, כך קבוצת "מכתב השמיניסטים" מהווה היום חממה לטבעונות. דרור בוימל (152 ימים בכלא הצבאי, וכיום בדחיית שירות בהוראת ועדת הפטור מטעמי מצפון של צה"ל) מתאר את התהליך הזה כתהליך של הפריה אידיאולוגית. הוא עצמו הפך מאוכל בשר לטבעוני בין תקופת כליאה אחת למשנה. האינטואיציה היסודית שלו, ששללה מלחמה, את זה שאנשים נהרגים סתם, כשאפשר למנוע את זה, הובילה אותו בהמשך להבנות רחבות יותר ולאידיאולוגיה מקיפה יותר, שכוללת גם את שאלת הכיבוש וסוגיות חברתיות וסביבתיו ת. יוני יחזקאל (עם 144 ימי כליאה וכיום עם פטור מטעמי מצפון) אומר, שהטבעונות וסרבנות הצבא שלו באות מאותו מקום: "הכיבוש הוא המכלאה של הפלסטינים".
דלעת ממולאת לחג ההודיה
חג ההודיה זה לא רק תרנגול הודו וקולונייליזם. זה גם דלעת וחגיגת אסיף - דלעת אפויה עם תפוחים ואגסים, דלעת ממולאת באורז עם צימוקים, דלעת אפויה ממולאת בירקות סתוויים שנאפו בנפרד (הברישו את הדלעת והירקות בעדינות בשמן, ופזרו מלח, פלפל ותימין), פאי דלעת, עוגת דלעת (אפשר להשתמש בבננה במקום בביצים), דלעת מבושלת עם סירופ מתוק ואפרסקים...
זו הדרך הפושטקית שלי לעשות את המאכל המרשים הזה:
לקנות דלעת
ההכנה של דלעת ממולאת מתחילה בשוק, והבחירה שלה תלויה במספר האורחות שאתם מצפים להן ובגודל תנור האפיה שעומד לרשותכם. הדלעות הטיפוסיות שנמכרות בישראל הן גדולות מאוד – אבל אם יש לכם תנור אפיה גדול, המוכרים בשוק בד"כ ימצאו אחת שתצליח להיכנס. וכיום אפשר למצוא גם דלעות קטנות יותר.
הכנת הדלעת:
באמצעות סכין גדול וחד מנסרים חתך מעגלי בחלק העליון של הדלעת, באופן שנוצר פתח עם "מכסה" נשלף. (אם מדובר בדלעת גדולה, שתאפו כשהיא על הצד, תמצאו באיזה מנח היא שוכבת באופן יציב, והחלק העליון הוא הצד שיהיה כלפי מעלה). גודל הפתח צריך לאפשר להכניס בקלות את היד כדי לנקות את הדלעת. חשוב שהחתך יהיה אלכסוני, כדי שניתן יהיה להושיב את ה"מכסה" שניסרתם החוצה חזרה במקום בצורה יציבה.
מנקים מחלל הדלעת את כל הגרעינים והגבעולים, ומנקים את הדפנות (גם של ה"מכסה") מהסיבים. כדאי להיעזר בכף מתכת.
מושחים קצת שמן על החתך גם בגוף הדלעת וגם במכסה ואופים אותם זה לצד זה בתנור אפיה.
הכנת המילוי:
מכינים אורז (מלא, תמיד מלא!), לפי הגישה האהובה עליכם ובכמות שתמלא את הדלעת שבחרתם. אני אישית אוהב לעשות את האורז עם הרבה בצל ועשבי תיבול (פטרוזיליה, סלרי, כוסברה, מרווה...), ותיבול מלוח (מלח, פלפל, כמון, כוסברה וכיו"ב). זה יוצר משחק נחמד עם המתיקות העדינה של הדלעת. תוספת של אגוזים או שקדים שבורים יכולה ליצר גיוון מרקמי מעניין. אפשר גם לשלב קצת מתיקות גם במילוי, או ללכת על כיוון מתקתק (צימוקים, תמרים, קוביות פרי, ציפורן, קינמון, זנגביל, גרם-מסלה וכיו"ב).
כשהאורז אל-דנטה, והדלעת אפויה למדי, אפשר לדחוס את האורז לתוך הדלעת, לסגור את הדלעת באמצעות המכסה, ולהמשיך עוד קצת באפיה.
רוטב חמוציות:
רוטב חמוציות הוא ליווי מסורתי ומוצלח לדלעת הממולאת של חג ההודיה. הבסיס לכל מתכון הוא לבשל חמוציות מיובשות, סוכר וקצת מיץ תפוזים (או מיץ פירות אחר), תוך בחישה מתמדת, עד ליצירת רוטב סמיך. אפשר לשחק בכמויות לפי מידת המתיקות שרוצים, ואפשר להוסיף מרכיבים נוספים כדי לשחק בטעם.
*הרשימה נכתבה במקור בסתיו 2003 למדור "בטן מלאה" של כאן.