ת.פ. 8555/99:
המאשימה היהודית ואני
זהו הסיפור המופלא כיצד הואשמתי בהפרת השלום בגין חלוקת כרוזים אנרכיסטיים ביום העצמאות החמישים למדינת ישראל. אבל יותר מכך, זהו תרגיל בשיח אידיאולוגי, וכיצד הוא חודר ללשון היבשה בדרך-כלל של מסמכים משפטיים; דוגמה להתנגשות בין תפיסת עולם פאשיסטית להשקפה פלורליסטית. סופו של הסיפור הוא בביטול כתב האישום על-ידי השופט דוד רוזן בבית-משפט השלום בתל-אביב. תחילתו, יש שיאמרו, בבאזל, שם הקים הרצל, בפרפרזה על לשונה של עו"ד רווית הלמן מפרקליטות מחוז תל אביב, את "מאשימת היהודים".
הרקע העובדתי
ב-29.4.1998 חגגו הציונים את יום העצמאות החמישים של מדינת ישראל. לי יש חיבה גדולה לזיקוקין, ליונתן יש חיבה רבה לפרובוקציות, ולחגי חיבה גדולה להפגנת סולידריות עם העם הפלסטיני (גם היום - שנה-שנתיים לאחר שהתגייס לצבא הישראלי). במפגש אינטרסים מוצלח, החלטנו להגיע לכיכר מלכי ישראל ולחלק כרוזים שכתב ישמעאל אי-מתי קודם לכן. "יום העצמאות שלכם הוא יום הכיבוש, הדיכוי והאפליה של שכנינו הפלסטינים… קרקס אחד גדול ושקרי של לאומנות וכוחניות… יום השעבוד שלכם למדינה… הייתי אומר שאני מתבייש להיות חלק מהעם והמדינה האלו, אבל אני פשוט מרגיש שאין לי שום חלק במדינה שיסודותיה הם: הציונות הגזענית, הפאשיזם, הכפיה והקנאות הדתית והצבא שנמצא בכל מקום. זהו יום העצמאות של מדינת ישראל ובגלל זה אני לא חוגג היום…". בנוסף לכרוזים היו לנו דגלונים קטנים מניר ומקרטון (למי מאתנו שלא חש סלידה מהרשות הפלסטינית). חשבנו שמה שציירנו עליהם היה דגל פלסטין. בדיעבד התברר לי ששיבשנו לגמרי את מיקום הצבעים בדגל - אנרכיסטים או לא? החזקנו שלט קרטון מאולתר, עליו נרשם "יום הכיבוש והדיכוי, יום הלאומנות והכוחניות, יום השיעבוד שלכם".
כשהגענו לכיכר הופתענו מהאדישות של שוטרים וחוגגים, שפשוט לקחו כרוזים והמשיכו בענייניהם. עד שלאחר רבע שעה או יותר הופיע מישהו אחד שהדברים הפריעו לו. מכאן התגלגלו הדברים במהירות יחסית, והדמוקרטיה הציונית הוכיחה את כישוריה. את הזיקוקים יכולתי רק לשמוע – מתוך ג'יפ משטרתי מתחת למרפסת של הכיכר. שוחררנו לבתינו אחרי חצות, לאחר שהחגיגות הסתיימו, ולאחר שבעדויות שלנו אמרנו כי אנחנו "מרגישים פגועים". שנה וחצי אחר-כך הגיע לידי כתב האישום. כאן מתחיל הסיפור האמיתי.
כתב האישום
"ביום 29.4.98 מוצאי יום הזיכרון לחללי מערכות צה"ל וערב יום העצמאות תשנ"ח, בשעה 22:30, או בסמוך לכך, הגיע הנאשם בלווית חגי [...] וי.פ. (קטין, יליד אפריל 1982), לכיכר רבין בתל אביב, שם התאספו המוני בית ישראל לחגיגות יום העצמאות."
פליטות המקלדת של פרקליטות מחוז תל-אביב נעשו מאז לקו המוביל במשפט, קצה חוט פרוידני לחקר התודעה הקולקטיבית הציונית. את יום הזיכרון משכה הפרקליטות אל תוך עומק ליל חגיגות העצמאות בניסיון לצבוע את מעשיי באור חמור עוד יותר, של חילול הקודש. לצורך זה גייסה גם את צה"ל, ושינתה את שמו של יום הזיכרון: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הפך ליום זיכרון לחללי מערכות צה"ל. הפרקליטות הרוויחה עוד מלה טעונה, עוד מוסד מקודש שחולל ע"י הנאשם. הקוראים הרוויחו אמת גדולה: לא למען ישראל מתנהלות המלחמות, ולא לעם הן שייכות. צה"ל הוא בעל הבית, הוא הנלחם, ולמען עצמו. אמת אחרת פספסה הפרקליטות, כשאספה בכיכר את המוני בית ישראל: בחירה במונחים ספרותיים אינה מוצלחת כשמדובר בקונטקסט משפטי, אשר צריך להקפיד על דיוק. מיהם המוני בית ישראל? בני העם היהודי, שרובם בחרו להמשיך ולחיות בתפוצות? בני הדת היהודית, שחלקם מתאבים את המדינה הציונית ומסרבים לעמוד דום לזכר "חללי מערכות צה"ל"? אולי אזרחי ישראל, שחמישית מהם מציינים ביום זה את הנכבה? או שמא תושבי המדינה – לרבות עובדים זרים, למשל, – שמי יודע מה אומר להם היום הזה? בשיח הדומיננטי השאלות הללו אינן נשאלות. "המוני בית ישראל" הוא ביטוי המובן מאליו, חלול וריק ככל שיהיה.
הרקע מוכן. המיקום קלאסי: הרצל מביט מתוככי ספרו "תל-אביב", רבין עונה לו מהקצה השני של ההיסטוריה של גיבורי ישראל. "מלכי ישראל" נמצאים שם גם, אי-שם מתחת למורשת רבין, ומעניקים לתמונה מימד היסטורי נוסף. והנה מופיעים הנאשם וחבריו:
"הנאשם וי.פ. נשאו שלט קרטון, עליו נרשם: 'יום הכיבוש והדיכוי, יום הלאום והכוחניות, יום השעבוד'. הנאשם, חגי [...] וי.פ. נשאו על גופם, בחזית חולצותיהם, דגלי נייר ועליהם סמל אש"ף. אחד מהשלושה חילק לעוברים ולשבים עלוני הסברה."
מעניין שהפרקליטות בחרה להשמיט מהשלט הקרטון את המלה "שלכם". "יום השיעבוד שלכם"? ישנם דברים שהם עילה לכתב אישום, אבל יש דברים שהם חמורים מכדי להעלותם על ניר: במלה "שלכם" הנאשם וחבריו הוציאו את עצמם מהכלל, ובכך כפרו בעיקר: עיקר האחדות המדומיינת של "המוני בית ישראל". גם הביטוי "יום הלאומנות" תוקן ל"יום הלאום". ליהודים יש לאום, אין לאומנות. הציונים זוכים, אם כן, ביום זכרון ויום עצמאות, בצה"ל וברבין, וכמובן בהמוני בית ישראל. ואילו הדגל הלאומי הפלסטיני הופך להיות "סמל אש"פ". (האם יודעים בפרקליטות כיצד נראה סמל אש"פ וכיצד מהדהד בו סמל האצ"ל, אותו אצ"ל, שאת חלליו סילקו מהזיכרון הקולקטיבי כשהחליפו את "מערכות ישראל" ב"מערכות צה"ל"?). והמוני בית ישראל, שהתאספו בכיכר? אלו הופכים, כשהם מקבלים כרוזים, לעוברים ושבים, שהרי לא ייתכן, שהמוני בית ישראל יסכימו לקחת לידיהם כרוז מידי מי שנושא סמל אש"פ.
"תוך מספר דקות מהגעתם למקום, התקהלו בני אדם סביב השלושה. אלמונים מהקהל קראו לעברם: "אתם לא מתביישים ללכת עם דגלי אש"ף ביום העצמאות? זה הדגל שלכם?" אחרים ניסו לקחת מהשלושה את השלט."
המוני בית ישראל, שהפכו לעוברים ושבים, משנים צורה שוב, כשהם חושפים את נטיותיהם הקנאיות והאלימות. הם הופכים כעת ל"בני אדם", "אלמונים", "קהל", "אחרים". ובקריאותיהם מהדהד הכרוז שחולק – "הייתי אומר שאני מתבייש להיות חלק מהעם והמדינה האלו…" האמת צריכה להיאמר, בזיכרון שלי התמונה שמתוארת בסעיף זה איננה קיימת – למעט אותם אחרים שניסו לקחת מהשלושה את השלט: האחרים היו שוטרי מרחב ירקון.
"במעשיו אלה התנהג הנאשם במקום ציבורי באופן העלול להביא להפרת השלום".
"השלום" הוא, כמובן, מונח משפטי טכני, שאוב מהמשפט האנגלי. אבל בהקשר הזה כמה שהוא מתבקש! אכן, הפרה של השלום – שלום המנצחים של אוסלו, השלום של רבין, ה"שלום" שישראלים שוחקים אותו בלשונם עד דק, אגב הריגתם של ילדים פלסטיניים.
המשפט
ההיסטוריה הציונית נשארה במשפט רק מתחת לפני השטח. אני טענתי שהעובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה, שכן מדובר בהתנהגות המוגנת על-ידי העיקרון החוקתי של חופש הביטוי. הצגתי שורה של פסקי-דין שעסקו בחופש ההפגנה ותאמו את טענתי. בנסיבות הפסטיבל של ערב יום העצמאות לא היה כל חשש ממשי שהמעשים המתוארים בכתב האישום יכלו להידרדר לאלימות קשה, שהיא ורק היא מצדיקה פגיעה בחופש ההפגנה. רווית הלמן מפרקליטות מחוז תל-אביב השיבה את אשר השיבה, אך לא שכחה שלא אני בלבד הנאשם במשפט זה. הציונות עצמה היא שעמדה בלב העניין:
"… דומה כי הנאשם נתפס למאפייניו החיצוניים של יום העצמאות. המאשימה אינה סבורה שייחודה של כיכר רבין בערב זה הוא בפטישי הפלסטיק הצבעוניים וסילוני הקצף הניתזים בה למרחוק, אלא במשמעותו הסמלית והלאומית של יום העצמאות עבור הנוכחים בכיכר ועבור העם כולו.
ההמונים מתאספים בכיכר כדי לבטא בחגיגה של צבעים, קולות ומראות את יום העצמאות של מדינת ישראל. המאשימה, שקמה בה' באייר תש"ח, עם החתימה על מגילת העצמאות, אותה מגילה עליה נאמר כי היא 'מבטאה את חזון העם ואת האני מאמין שלו'.
חגיגות העצמאות מבטאות במצהלות ובמצילתיים, את ציון היום בו הוגשם חזון אלפיים שנות, חזון הקמת 'המאשימה היהודית בארץ ישראל', כלשון מגילת העצמאות.
בינות נקישות פטישי הפלסטיק ורעם הזיקוקין, יוכל השומע לשמוע את הלמות לב העם, אשר בערב יום העצמאות, בכיכר רבין בתל אביב, פועם במפגן של אחדות."
מלים כדורבנות, שהשראתן בשיח הפאשיסטי. "המוני בית ישראל" של כתב האישום זוכים לפיתוח ספרותי. העם הופך לישות אורגנית, שליבה פועם. האחר נעלם עד תום. אלפיים שנות תרבות יהודית בגולה מתנקזות אל תוך קולו החורק של בן-גוריון. בתוך מפגן האחדות אין מקום לדעות אחרות, אין מקום למציאות של חברה מפוצלת ומקוטבת, שהציונות האירופית היא רק זרם בודד בתוכה. ובעוד הלמן מבקשת להתמכר לאשליה האקוסטית של פעימות לב האומה, בא השלט שלנו, בא הכרוז שלנו – אולי עצם קיומנו הכופר – וחושף בתוך החגיגה ההרמונית של צבעים, קולות ומראות, קקופוניה צורמת. ההרמוניה של השיח הדומיננטי בסכנה: מעשינו עלולים להפר את השלום. בצר לה היא נאחזת באישום הפלילי. אולי חותם בית-המשפט יסלק את הקקופוניה, ובאקט של קתרזיס יאשר את הקיום הבדוי של אחדות האומה.
ובעיצומה של ההתלהמות הפאשיסטית, ההופכת את המדינה ליצור מיתי, חי ואורגני, התערבה תוכנת עיבוד התמלילים של הלמן, והחזירה אותה למציאות של חול. הפונקציה "חפש והחלף" המותקנת במחשב שלה, תוכנתה באופן שהמלה "המדינה" תוחלף במלה "המאשימה" – הכובע המשפטי בו מופיעה מדינת ישראל במשפטים פליליים. וכך הפך הגוף שקם בה' באייר תש"ח ל"מאשימה", וחזון אלפיים שנות היה לחזון הקמת "המאשימה היהודית בארץ ישראל". המדינה המיתית הוחזרה למה שהיא מבחינה תפקודית: ישות בירוקרטית, פונקציונלית, המפעילה כוח כלפי בני-אדם, למשל, באמצעות המשפט הפלילי. כשהבחינה הלמן בדה-מיסטיפקציה שהתוכנה גרמה למדינת ישראל, היא מיהרה ושיגרה לבית המשפט מסמך משעשע בכותרת "הבהרת טעות הדפסה מצערת". "הח"מ", כתבה הלמן, "מביעה צערה על הטעות".
האישום הפלילי שלי היה נחוץ על מנת להעמיד על מכונו את הקיום המיתי של מדינת ישראל כביטוי של אחדות לאומית מעל לכל מחלוקת; לסלק את רעשי הרקע מתוך השיח הציוני הדומיננטי; לקבל אישור משפטי להמשך הסימפוניה האשלייתית של הלמות לב האומה. אבל בית-המשפט סירב. במקום בו ביקשה הלמן לשמוע את הלמות לבה של האומה ואזנה צדה קקופוניה, שמע בית-המשפט את המוסיקה המטורפת, העשירה, של פלורליזם פוליטי; את לבותיהם של פרטים שונים, הפועמים לצלילי מוסיקות שונות ואמיתות נפרדות. בהחלטה המבטלת את כתב האישום, ציטט השופט דוד רוזן מדבריו של השופט טירקל בפסק-הדין שזיכה מוחמד ג'בארין מהבעת תמיכה בארגון טרור: "ההגנה על זכותו של העותר היא הגנה על זכותי שלי לומר את דברי, להשמיע את שיריהם של המשוררים המדברים מתוך לבי, ולזעוק את זעקת האמת שלי."
והציונות? הציונות תנצח.
* הרשימה פורסמה במקור ב"כאן", המגזין של קבוצת התקשורת העצמאית, גליון מס' 3, מרץ 2001. היא מתפרסמת כאן בעריכות קלות.