הסכנות הלא-מסופרות
בעריכת-דין אקטיביסטית
אמת: הסיכוי של עורך דין להיהרג בתפקידו, למשל: להידרס ע"י משאית שמובילה עגלים אל מותם, הוא נמוך מאוד. עורכות ועורכי דין לרוב אינם חשופים למאסרים ממושכים. לרוב הם אינם מגיעים לביתם הצנוע רטובים עד שד עצמותיהם לאחר משמרת ממושכת בגשם המקפיא. ובכל זאת, עריכת דין לשחרור בעלי-חיים כרוכה בסיכונים משלה. ברשימה הזו, אני מבקש שנכיר בסיכונים המובנים האלו.
עורכת דין, אולי יותר מכל פעילה אחרת, צריכה להתייצב פנים אל פנים מול וולדרמורט – לעתים על בסיס יומיומי. זה עשוי להיות עובד הציבור שתמיד ימצא תירוצים למה לא לאכוף את חוק צער בעלי-חיים. זה עשוי להיות הלוביסט של התעשיה, שדוחף ליותר הגנה על התעללות תאגידית בבעלי-חיים. זו עשויה להיות חברת-הכנסת שהרפורמה המזערית ביותר נראית לה קיצונית מדי. אלה עשויים להיות עורכי-הדין היקרים של התעשייה, בחליפותיהם המחויטות, או השופטת עצמה – באטימותה. ועורכת הדין לא יכולה פשוט לירוק בפרצופם של משרתי הרשע האלו – היא צריכה ללחוץ את ידיהם, לשבת איתם במשרדיהם המסודרים, לכנותם "חברי המלומד" או "כבוד בית המשפט". להיות נחמדה אליהם, להתבדח, לחלוק חדשות משפחתיות – כל זה יכול לשפר את קשרי העבודה. זה יכול לסייע ללמוד איך הם חושבים ומדברים. זה יכול לסייע לדובב אותם ולקבל מידע חשוב. כל זה יכול לעזור באופן משמעותי בקידום המטרה.
בחילת לילה היא לא ההשלכה היחידה. עם הזמן אנחנו עלולים להתחיל לחבב את האנשים האלו. אנחנו עשויים להפנים את הבעיות והמגבלות שמקשות עליהם. כדי להיטמע בין החליפות והעניבות, אנחנו עשויים לאמץ קצת מהמחוות שלהם, קצת מאורחות החיים שלהם, אולי אפילו טיפונת מאופני החשיבה שלהם. כדי לשמר את יחסי העבודה עם פקידת הממשל הזו או עם חבר- הכנסת ההוא, אנחנו עשויים למתן את הדרישות שלנו, כך שלא יישמעו להם מטורפות. כדי לשמור את המוניטין שלנו בקרב שופטים, אנחנו עשויות לצנזר את עצמנו. ואז, ביום מן הימים, אנחנו מוצאות את עצמנו כבר עם מחשבות חדשות לגמרי. בשלב הזה בחילות הלילה הן כבר זיכרון רחוק. ההפסקה שלהן היא הסימן הטוב ביותר לכך שחיבוק הדוב עשה את שלו.
התקפה שכזו על התודעה שלנו, על רוחנו החופשית, היא במובהק חמורה יותר ממכות ובעיטות של שוטרי יס"ם. אבל אם אתם כבר אחוזי בעתה – חכו, הרע מכול עוד לפנינו. סכנה נוספת לכושר החשיבה שלנו היא שאנחנו מעצבים את הרעיונות שלנו, על מה שנחוץ לעשות, בתבנית ההשכלה המשפטית שקיבלנו. ישנם כלים רבים כל-כך לשינוי חברתי: בפעולה ישירה, בהתארגנות פוליטית, בשביתות, בפעולות חרם, בהפגנות ומשמרות מחאה, בכתיבת ספרים ומנשרים, בשיחה עם חברות ושותפות לעבודה, בריסוס כתובות, באמנות, בביום סרטים, בהפצת כרוזים, בפתיחת בתי-קפה טבעוניים, בפעילות ברשתות חברתיות... ואנחנו – אנחנו משפטנים מקצועיים. מה שאנחנו יודעות לעשות בצורה הטובה ביותר הוא אקטיביזם משפטי.
ב"אקטיביזם משפטי" אני מתכוון לשימוש במשפט כדי לקדם את המטרה: פעולות כגון ניהול הליכים בבתי-משפט וקידום חקיקה. אין לבלבל את זה עם "אקטיביזם שיפוטי" (מונח מעולם אחר לגמרי) או עם אקטיביזם חוקי (במובן של ציות לחוק, ביטוי שמתייחס לאבחנה במישור אחר מזה שאנחנו מדברים בו כאן). לאקטיביזם משפטי יש פוטנציאל, אבל יש לו גם גבולות. תיק משפטי יכול להצליח רק אם הוא לא מזעזע את הסירה יותר מדי. המתכון הוא לשחק לפי חוקי המשחק – וההצלחה היא למתוח אותם קצת הלאה לטובת בעלי-החיים. הפער העצום, בין מה שאנחנו רוצות להשיג לבין מה שאנחנו יכולות לתבוע במסגרת המערכת המשפטית, הוא פער שקשה מאוד לשאתו. זה קשה אף יותר כשאנחנו עובדות מסביב לשעון כדי להשיג הישג זעיר זה או אחר, שקועות בין הררי הקלסרים שמסתירים מאיתנו כל אופק שמעבר לטענות שלנו ולטענות הנגד ולסוגיה הספציפית הזו, שנדמית גורלית יותר מרגע לרגע. וכאן צצה סכנה נוספת. כדי לגשר על הפער הזה אנחנו עשויות לשכוח את המשימה האמיתית שלנו, ולהישאר רק עם מה שאנחנו תופסות כבר-השגה באמצעות עבודת לובי וליטיגציה.
כאן אני יכול לשמוע קול מחאה: הבעיה הזו אינה טיפוסית לאקטיביזם משפטי דווקא. כל פעילה מתמודדת עם הדילמה בין מטרות ארוכות טווח לבין האפשרות המעשית לשים סוף לזוועה זו או אחרת. ובכל זאת, יש הבדל. ראשית, עבור עורך-הדין זה הכרחי באופן מוחלט לאמץ את השפה של הדיכוי אם הוא רוצה להישמע באולם בית המשפט. הכלים שיש לו הם הכלים המשפטיים, הכלים שהמערכת יצרה כדי לשמר את עצמה. חמוש בכלים האלו, משתמש בשפה הזו, המשימה שלו היא לשכנע – את המחוקק, את הצד שכנגד או את השופטת. האם עורך-הדין יכול להיות חסין לרטוריקה שלו עצמו? שנית, כשעורך-הדין מאמץ את הנחות היסוד של המערכת הקיימת, הוא עשוי לעשות זאת לא רק עבור עצמו. הוא עשוי לעשות זאת עבור קבוצות ותנועות שלמות.
כעורכות דין אנחנו מודעות היטב לאופי המתסכל של מערכת המשפט. למי שאנחנו קוראים להם "הדיוטות" (לפעמים גם לעורך-דין תמים שעושה פטישיזציה להיכלי הצדק) יש ציפיות גבוהות בהרבה מהמערכת הזו. "זה לא יכול להיות חוקי!" הם זועקים אחרי שראו סרטון מבית-מטבחיים. ומיד הם רצים למשרד עריכת-דין לבקש סעד וצדק. עורכת-דין כנה והגונה תגיד להם "אני לא יכולה לסגור את בתי-המטבחיים באמצעות ליטיגציה, אתם יודעים. צאו לרחובות, העבירו נשים ואנשים לטבעונות, שנו את המערכת הכלכלית. כששחיטה תהפוך לתופעה שולית יותר, וכשמספיק שופטות יהיו טבעוניות, חיזרו אליי, ונגיש תביעה". אבל כמה מפתה לומר: "בטח שנעשה משהו! זה לחלוטין לא הומאני! אני אמצא כבר את הדרך לקחת את זה לבית-המשפט... המממ... אולי אפשר לדרוש שיפחיתו את השימוש בשוקרים חשמליים... זה עשוי לעלות כדי הפרה לכאורה של סעיף 34(א), בשילוב עם תקנה 598(ה), כלומר, לפחות אם נחיל על זה את הלכת פלכנר נ' שפרכנר...".
והאנשים הטובים, מזועזעים מהשחיטה ואחוזים ברצון לעשות משהו, ישכרו את שירותינו. ושנה אחר שנה, נתרוצץ בצוותא מערכאה לערכאה, עם פרכנר ועם שפרכנר, והם ילמדו את השותפות שלהם לאקטיביזם את סעיף 34(א), ויאספו תרומות כדי לעשות עבודת לובי כדי לקדם תיקון חקיקה שיבהיר את תקנה 598(ה).
במלים אחרות: הרומנטיזציה של ההליך המשפטי עשויה לעוות את סדר היום של קבוצות לשחרור בעלי-חיים. כעורכות דין אנחנו עשויות למצוא את עצמנו לכודות בקמפיין שאינו כדאי מבחינת יחסי עלות-תועלת, שאינו חשוב מנקודת מבט אסטרטגית, שנבחר רק בגלל איזו הזדמנות משפטית.
השכלה משפטית מעניקה לעורכי דין כלים ייחודיים, פריבילגיות וסטטוס. דגש על עבודה משפטית עשוי לא רק לעוות את סדר היום של תנועות לשחרור בעלי-חיים אלא גם ליצור אי-שוויון בין מי שמעורבות בהן. להיות עורכת דין זה לא יותר מאשר לשלוט בטכניקות וכישורים מסוימים. האמינו או לא, עורכי דין אינם חכמים יותר, נבונים יותר, מצפוניים יותר, חומלניים יותר, רגישים יותר או רציונליים יותר מאנשים אחרים. ולמרות זאת, בקבוצות רבות מדי הדעה של עורכת דין נחשבת יותר מהדעה של אקטיביסטיות אחרות. יותר מדי פעמים, לעורכי דין יש השפעה לא פרופורציונלית על עיצוב סדר היום של תנועות לשחרור בעלי-חיים. יותר מדי פעמים אנו מוצאים את עצמנו כדוברים של תנועות – לא רק בתוך אולם בית-המשפט, אלא גם במבואה שלו, ואפילו מחוץ לבניין.
זה, כמובן, הרסני עבור התנועה. זה דוחק לשוליים אקטיביסטיות אחרות, שהתרומה, הקול והרעיונות החשובים שלהן הולכים לאיבוד.
העבודה שלנו עשויה לקחת אותנו לוועידות במלונות פאר, בהן יש לנו הזדמנות לשוחח עם מקבלי החלטות ולהשמיע את עמדתנו אנו. אנחנו מוקפות במצגות פאור-פוינט, במכתבים על ניר 150 גרם עם לוגו מוזהב, בחוות-דעת מומחה בנות מאתיים עמודים, במשרדים שקטים עם דלתות אלקטרוניות ופקידות קבלה עם חיוך מזויף. אנחנו לא יכולות לחמוק מהארוחות הללו עם תורמים ודיפלומטים, מלאי שביעות רצון עצמית ושובע מהבר, שבהן כל מנה עולה יותר מאשר דוכן הסברה מצויד במלואו. ההוויה קובעת את התודעה. כדי לשמר את העבודה החיונית שלנו, אנחנו עשויות להיות מוכנות להקריב קצת מהתודעה המהפכנית שלנו. אבל האם אנחנו באמת רוצות שרעיונות שעוצבו בסביבה כזו יאפילו על רעיונות שעוצבו בסקווטים פרוצים לרוח, במקלטים לבעלי-חיים, באינפו-שופס דחוסות, תוך כדי פשיטות על משקים מתועשים, על-ידי א.נשים שמחלקים.ות פליירים או אוכל טבעוני ברחובות?
לא רק הרעיונות שלנו עלולים להפוך לפחות מהפכניים ולפחות נועזים. אנחנו עשויים לפתח חשש מלקיחת סיכונים. כשמתייעצים איתנו על פעולה עתידית, הקול העורך-דיני מבפנים יציע לנו, לרוב, להיות בצד הבטוח. במקום שבו החוק הוא עמום, אנחנו עשויים לייעץ שלא לקחת סיכונים. אנחנו רוצים להגן על הלקוחות שלנו מתביעות דיבה, מקנסות ומכליאה. לפעמים אנחנו רוצים להגן עליהם יותר מדי. לפעמים הגנת-היתר הזו משקפת גם סדר יום אישי שלנו, שלא לזעזע את הסירה יתר על המידה. ידיעה חדשותית, לפיה פעילות לשחרור בעלי-חיים ניפצו את השמשות של מקדונלדס והשוו את שר החקלאות להיטלר, עשויה להצטייר בעינינו כפתיחה פחות מטובה ליום שבו קבועה לנו פגישה גורלית עם השר ועם ראשי תעשיית הבשר כדי לדון באפשרות לקדם שימוש בתרנגולים עם גוף מעוות פחות, שנשחטים בגיל 42 יום ולא 35.
זה כואב שהסיכונים המקצועיים שלנו עלולים לפגוע בתנועה שכל-כך יקרה לנו. אבל בואו לא נשכח גם את עצמנו – דאגה עצמית, חוזרים ומספרים לנו כיום, היא לא פחות חשובה. וגם כאן הסיכונים כבדים. הסטטוס הפריבילגי שלנו עלול לגרור אותנו ליוהרה ולהסתאבות. בואו נבחן את עצמנו. כמה תשומת לב נתנו אתמול למה שאמרה מאכילת החתולים הקשישה בפגישה של הארגון? והאם באמת הקשבנו לביקורת שהשמיע הנער עם הרסטות, או שאימצנו את היחס המזלזל שהפגין כלפיו מנכ"ל התאגיד מולו הוא הפגין? האם אנחנו רואים עצמנו כ"מנהיגים" בתנועה ו"בכירים" בקהילה, או פשוט כאחת האקטיביסטיות, שבמקרה יצא שיש לה מקצוע מועיל?
ולאן לקחו אותנו החיים האלה? האם התנועות לשחרור בעלי-חיים הן עדיין הבית שלנו, או שמא ברמה הרגשית חצינו את הקווים? האם אנחנו עדיין נהנות מארוחה של לחם ומרק עדשים מימי על הרצפה המלוכלכת של סקווט – או שאנחנו מרגישות בסיטואציה הזו כמו קולוניאליסט אנגלי מהמאה ה-19 שמכבד בנוכחותו אירוע של ילידים? שמא אנחנו מרגישות תחושה ביתית יותר כשאנחנו מסובות במסעדת יוקרה, מגישות לפינו במזלג פיסה של מנה טבעונית מבריקה, כשהסועדים סביבנו לועסים שרידי-גוף של תרנגולות שחוטות?
גם כסף הוא סכנה. מטעמים לא ברורים, זה נלקח כמובן מאליו שעמידה בדוכני הסברה, שבוע אחר שבוע, בשמש ובגשם, זו פעילות התנדבותית. אני לא מציע לשלם עבורה! אבל האם מישהו יכול להסביר לי למה, אם כך, ליטיגציה או ייעוץ משפטיים נעשים באופן כל-כך תדיר בתשלום? וגם כשאנחנו לא לוקחים תשלום, אנחנו מרגישים כל-כך נדיבים על כך שאנו תורמים את השירותים המקצועיים שלנו פרו-בונו... אני רוצה להיות ברור: פעילות משפטית היא חשובה, אינני טוען שלא. אני רק מהרהר מדוע, כפעילות לשחרור בעלי-חיים, אנו עורכות הדין מרשות שכל כך הרבה מהמשאבים הכספיים הדלים של התנועה יזרמו לתוך הכיסים הפרטיים שלנו.
למרבית המזל, לכל מחלה יש תרופה, וכנגד כל סיכון יש אמצעי זהירות. הנה כמה מהכלים שאני משתדל להיעזר בהם כדי להתמודד עם הסיכונים שמאיימים עליי כפעיל משפטי.
מודעות עצמית היא דבר חשוב. אני מנסה לבדוק את עצמי. כמה יהיר נעשיתי? והאם היהירות הזו מכוונת כלפי מלחכי הפנכה של השלטון או כלפי לוחמות החופש? עד כמה הסתאבתי? עד כמה הפנמתי את המערכת ואת נקודת מבטה? עד כמה נשארתי נאמן לרעיונות המקוריים שלי ולתנועות לשחרור בעלי-חיים?
לקרוא ביקורת, ולהקשיב לה בפתיחות, עוזרים לי להיות מודע לעצמי. כשג'ואן דונאייר וגארי פרנציון מוציאים אותי מדעתי, אני בודק אם זה בגלל שהם אומרים דברים נטולי-יסוד או שמא [גם?] כי הם תפסו אותי במקום שבו אני יודע שאני בבעיה.
השתתפות בצורות נוספות של אקטיביזם עוזרת לי מאוד. אני מסרב להיות רק עורך-דין. אני הולך להפגנות – ולא כדי לייצג עצורים או לנהל משא ומתן עם המשטרה. אני עושה פעילות רחוב. אני עושה דראג חייתי. אני כותב על נושאים לא משפטיים. התנדבתי בבר טבעוני. יצא לי לקחת אוטובוס לילה לאילת כדי לתעד עם שחר בולדוזר עמוס גופות של עגלים ממשלוחים חיים. אני מניף לעצמי דגל אדום כשאני לא עושה דברים כאלו מספיק.
כאשר מחפשות מישהי שתתראיין, תיתן הרצאה או תשתתף בפאנל, אני מחזיק את עצמי ומחכה שאחרות יציעו את עצמן. כשאני בפגישת פעילות אני מנסה להיות מודע למרחב ולזמן שאני תופס לעומת אלו של אחרות. אני משתדל לדבר רק אם יש לי דברים שחשוב שייאמרו, ולא כשיש דברים שחשוב לי לומר אותם. אני מדווח לעצמי כשאני לא עומד בזה.
ההוויה קובעת את התודעה. לעזור לשמש כלי עזר לאקטיביסטיות אחרות, בפעילות שהן המומחיות בה והבעלים שלה – זה מטפח צניעות. להסתכל במציאות לא רק במשקפיים משפטיים – זה עוזר לי לזהות אפיקים טובים יותר לפעילות משפטית: אני מנסה לאתר טקטיקות משפטיות שיתמכו באסטרטגיות משמעותיות, במקום לקדם אסטרטגיה זו או אחרת משום שהיא מסתדרת היטב עם טריק משפטי שעלה בדעתי.
אני חי טוב, אבל מנסה לשמור על מידה של פשטות באורח החיים שלי. זה עוזר לי שלא להילכד בקורי העכביש של החוגים העשירים. אני מנסה להיאחז במאפיינים ובמניירות שיהפכו אותי לזר ומוזר במקצת במקומות המסואבים בהם מתגודדים אנשי כסף ושררה.
אני מנסה להזכיר, לעצמי ולאחרות, שאני רק פעיל עם כישורים מסוימים. באמצעות הכישורים האלו אני יכול לשרת אחרות בתנועות לשחרור בעלי-חיים – פעילות שנעצרו, פעילים שצריכים להתמודד עם בירוקרטיה ממשלתית, קבוצות שמרגישות שתיק משפטי יכול לתרום לאסטרטגיה ארוכת הטווח שלהן. הסכנות של האקטיביזם המשפטי לא פוסחות עליי, אבל מאבק – כולנו יודעות – תמיד כרוך בשריטות ובמחירים.