חומת הפרדה
בבחירות לכנסת בינואר 2003 [רשימה זו נכתבה בתחילת שנת 2004] הפכה מפלגת העבודה בראשות מצנע את חומת ההפרדה לדגל מרכזי בתעמולת הבחירות שלה. ממשלת הליכוד, נטען, אינה עושה די להקמה מהירה של החומה. סרטי תעמולת הבחירות היו מקום כמעט בלעדי בו ניתן היה לראות את הפרויקט המפלצתי הקורם עור וגידים, קורע גבעות, עוקר עצים וחממות, ומשמיד ומשסע את הנופים הטבעיים והאנושיים של ארץ-ישראל – פלסטין. האופוזיציה לחומה הייתה בלתי-מגובשת עד יאוש: ארגונים פלסטיניים סביבתיים לא ממשלתיים התריעו על האסון המתחולל, אבל הדו"חות שנכתבו נערמו במגירות; התארגנויות מקומיות בכפרים פלסטיניים שהחומה עמדה לשנות את חייהם מקצה לקצה ניסו פעולות מחאה שלא זכו לתהודה; גם הפעולות של קבוצות שמאל בישראל נגד החומה נותרו מבודדות ובלתי-מסוקרות. פלסטינים שעתרו לבג"ץ נגד הפקעת הקרקעות שלהם לטובת החומה מצאו עצמם מפוצלים בינם לבין עצמם: ביתו של מי יישאר מעבר לחומה, חממותיו של מי יושמדו. בית-המשפט העליון נמנע מהתייחסות עקרונית לסוגייה. הוא הסתפק בהתחייבות הריקה של המדינה לעשות ככל הניתן לצמצם את הפגיעה במרקם חייהם של הפלסטינים החיים בקרבת החומה.
לכאורה, חלה מהפכה במאבק. הרשות הפלסטינית עמדה על הסכנה שבחומה, והעלתה אותה לראש סדר היום שלה ושל העיסוק הדיפלומטי בסכסוך. מאז שחיילים ישראלים פצעו קשה מפגין ישראלי נגד חומת ההפרדה, לא ניתן עוד להתעלם גם בשיח הציבורי בישראל מתנועת המחאה הישראלית כנגד החומה ומטיעוניה. ופעולות ההתנגדות הלא-אלימה של פלסטינים כנגד החומה ממשיכות בעיקשות ותוך הפגנה של סולידריות פנימית וחיצונית כאחת.
לצד המאבק הציבורי והפוליטי, עומד פרויקט חומת ההפרדה גם בפני אתגרים משפטיים. לבקשת עצרת האו"ם תידון חומת ההפרדה בבית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג. במקביל (ולא בלי קשר) החליט בית-המשפט העליון בישראל לדון בדחיפות בעתירות עקרוניות כנגד חומת ההפרדה שהגישו המוקד להגנת הפרט והאגודה לזכויות האזרח בישראל. דומה, שהאליטות הליברליות בישראל מקוות שהבג"ץ יציל את ישראל מהמלכודת של האג: מצד אחד, קל יותר להתקפל ולשנות את תוואי הגדר בלחץ בג"ץ (או תחת הלחץ האמריקאי, שאנחנו כבר מכורים לו) ולא בלחץ של הערכאה המשפטית הבינלאומית רבת המוניטין, שכמו כל דבר בקהילה הבינלאומית חשודה על הישראלים באנטי-ישראליות ואולי גם באנטישמיות. מצד שני, מקווים, שופטי בג"ץ ימצאו את נוסחת הפלא המשפטית שתשכנע גם את השופטים בהאג בצדקת דרכנו. אבל האם לבג"ץ ישנו הכוח להציל את ישראל מהאג? דומה ששופטי בג"ץ יהססו מאוד לפני שיתערבו בפרויקט רחב הקף ובעל השלכות פוליטיות מרחיקות לכת כמו החומה. הם יעדיפו, שהממשלה תוציא עבורם את הערמונים מהאש, תצמיד את החומה לקו הירוק, ותוציא כך את הרוח גם ממפרשי הפלסטינים בהאג.
אחת הטענות המשפטיות המרכזיות כנגד החומה מבוססת על הפגיעה האנושה שלה בחייהם של התושבים הפלסטינים באזור בו היא עוברת. המסמכים של מתנגדי החומה נראים לעתים כ"רשימת מכולת" של כל זכויות האדם האפשריות: הזכויות לחופש תנועה, לקניין, לחינוך, לטיפול רפואי, לחיי משפחה, לדיור, לפרנסה, לרמת חיים מינימאלית, למים, לשירותים ממשלתיים, להשתתפות בחיים הפוליטיים ובחיי התרבות והדת; לקשרים חברתיים ועוד ועוד. את כל הזכויות האלו רומסת החומה עד עפר. אינספור דו"חות מספרים על תלאותיהם של תלמידים המבקשים להגיע לבתי-הספר; על הנתק בין תושבים לבין מוסדות רפואיים שאמורים לשרת אותם; על יבולים חקלאיים שהלכו לאבדון בשל ההגבלות על הגישה לקרקע חקלאית פורייה; על משבר כלכלי מעמיק ועל רעב. לפי הערכת ארגון "בצלם", רק שלב א' של החומה (שכבר הושלם בעיקרו) פוגע באופן ישיר ב-210,000 פלסטינים, שמצאו עצמם כלואים בין החומה לבין הקו הירוק, כלואים במובלעות או מופרדים מאדמותיהם.
עיקרון משפטי מקובל הוא שפגיעה בזכויות אדם מותרת רק למטרה ראויה, תוך בחירת האמצעי הפחות פוגעני ושמירה על פרופורציה בין היקף הפגיעה לבין תכליתה. כיצד ניתן, אם כן, להצדיק את חומת ההפרדה, שרומסת באופן טוטאלי את עצם אפשרות החיים מכל היבט והיבט שלהם? תשובתה של ישראל להאשמות אלו היא במספר רבדים. ברובד אחד, מנסה ישראל לגמד את הפגיעה, המתוארת כפגיעה "במרקם החיים": הפלסטינים המפונקים רוצים לקטוף גויאבות ומתאוננים על עיכובים בדרך לבית-הספר, בעוד שעבור הישראלים השאלה היא שאלה של חיים או מוות בפיגוע. ברובד שני, מבטיחה ישראל לצמצם את הפגיעה במרקם החיים, ואף מודה שלא העריכה נכונה את היקף הפגיעה בעת שהחלה בהקמת החומה. בין התשובות למזעור הפגיעה: הקמת כבישים נוספים, שקועים, שיקצרו את הדרך בין כפרים פלסטינים לערים פלסטיניות – ושייסללו, כמובן, על אדמה פלסטינית, תוך שהגדה הופכת לטריטוריה רב-מפלסית: יהודים למעלה, ערבים למטה.
אחת הטענות הפופולאריות נגד החומה בציבור הישראלי, היא שהתוואי המתפתל של החומה נועד להגן על ההתנחלויות. על-מנת להגן על קומץ מתנחלים תוציא הממשלה מיליארדים עבור חומה ארוכה יותר, ותהפוך את חייהם של הפלסטינים לגהנום. מבחינה פוליטית, הטיעון הזה מבלבל בין סיבה לתוצאה. יותר משהחומה מיועדת להגן על ההתנחלויות, ההתנחלויות נועדו לעצב את תוואי החומה. ההתנחלויות הוקמו מלכתחילה כדי להביא לסיפוח השטחים או חלקים מהם. תוואי החומה, הכונסת את ההתנחלויות אל תוך ישראל מממש את התכלית שההתנחלויות ביקשו להשיג מלכתחילה. מבחינה משפטית הטיעון קוסם: ההתנחלות בשטחים כבושים מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי, שאוסר העברת אוכלוסין לשטח הכבוש. האם רשאי הצבא הכובש לפגוע בזכויות אדם בסיסיות כדי להגן על מהלכים שהם בעצמם בלתי-חוקיים? וחשוב להבחין: חובה על הצבא להגן על כל מי שנקלע לשטח הכבוש (גם אם בניגוד לחוק). אולם ישנו הבדל בין הגנה על בני-אדם (שאפשרית גם דרך פינויים או שמירת מקומות ישיבתם) לבין הנצחת מפעל ההתנחלות באמצעות סיפוחו דה-פקטו לישראל.
מזה שנים ארוכות מתפתח בישראל ובשטחים משטר של אפרטהייד. האוכלוסייה הפלסטינית נכלאת בבנטוסטנים מבודדים זה מזה, וכפופה למשטר משפטי נפרד. ליהודים מוקצים מרב משאבי הקרקע והמים, והם נהנים מהגנה מרבית ומחופש תנועה כמעט בלתי מוגבל בכבישים משוכללים ליהודים בלבד. הפלסטינים משמשמים ככוח עבודה זול עבור משקיעים מישראל ומהעולם, באזורי תעשייה הנבנים על קווי התפר בין השטחים לישראל. הצווים שהוציא צה"ל בעקבות הקמת החומה מכריזים על משטר האפרטהייד ללא ניד עפעף וללא ניסיון הסתרה. השטח שבין החומה לבין הקו הירוק הוכרז שטח צבאי סגור. הכניסה אליו והמגורים בו כפופים להיתרים, שהצבא הישראלי ייתן או יסרב לתת על-פי שיקול דעתו הבלעדי – גם כשמדובר באנשים ששם ביתם. ומי פטור מלבקש היתר? לא רק תושבי ישראל, אזרחיה ותיירים השוהים בה. פטור מהיתר גם כל מי שזכאי לעלות לישראל על פי חוק השבות – דהיינו מי שהוא יהודי או ממוצא יהודי.
השקר הגדול ביותר שבחומה הוא שמדובר במכשול ביטחוני שנועד להגן על תושבי ישראל מפני טרור רצחני. ללא ספק, החומה עשויה לחסום חדירות לישראל (או לפחות להקשות עליהן עד מאוד). אבל היא לא תהווה הגנה מלאה – ולו משום שהיא משאירה חלק ניכר מאוכלוסיית השטחים הכבושים (בייחוד בירושלים המזרחית אך גם באזורים אחרים) ללא כל הפרדה בינה לבין האוכלוסייה הישראלית. אולם מעבר לכך: כל עוד ימשיך להתקיים הכיבוש, שהוא סיבת המאבק המזוין, תמיד תימצא הדרך לפגוע בעורף הישראלי: בחדירות מתוחכמות, באמצעות תושבי ישראל, בטילים או באופנים אחרים. שיטת "חומת הברזל" איננה פתרון לטווח ארוך. המוטיבציה המרכזית מאחורי החומה אינה בטחונית אלא פוליטית. החומה מיועדת לספח לישראל שטחים פלסטיניים, תוך שהיא משאירה מחוצה לה את מרב האוכלוסייה הפלסטינית. חייהם של אלו מהפלסטינים שסופחו עם אדמותיהם יהיו כה קשים, שסביר להניח שינטשו בהדרגה את יישוביהם. בה בעת, מוסיפה החומה לפיצול האוכלוסייה הפלסטינית במובלעות מבודדות, שהכניסה והיציאה אליהן נשלטת בידי ישראל – בהמשך למדיניות הישראלית בשטחים מאז הסכמי אוסלו.
מטרה אמיתית זו של החומה, מביאה אותנו לסוגיה המשפטית החשובה ביותר, שצפויה להעסיק את בתי-המשפט בהאג ובירושלים. רכישת שטחים בכוח אסורה באיסור חמור במשפט הבינלאומי. שטח שנכבש במלחמה אינו עובר לבעלותו של הצד הכובש: הוא מוחזק בידיו כנאמן. לכובש אין "אטום אחד של ריבונות" בשטח הכבוש. אסור לכובש לספח את השטח הכבוש למדינה הכובשת, ואסורות פעולות שמשנות את אופיו של השטח או את הסטטוס שלו שינוי בלתי הפיך. על המעצמה הכובשת לשמר את הסדר הקיים בשטח הכבוש, וכל שינוי יכול להיעשות אך ורק במסגרתם של שני שיקולים: הצרכים האזרחיים של תושבי השטח הכבוש, מחד, והצרכים הצבאיים של המעצמה הכובשת, מאידך. המפעל אדיר המימדים של הקמת החומה יוצר בדיוק את אותו שינוי שהוא אסור על-פי המשפט הבינלאומי. הוא יוצר בגדה מציאות חדשה בתכלית, משנה סדרי עולם גיאוגרפיים, כלכליים וחברתיים וקובע עובדות בלתי-הפיכות בחלוקה של כברת הארץ שבין הירדן לבין הים.
מי שקורא את המסמכים המשפטיים השונים שנכתבו בעניין החומה, יבחין כמעט מייד, שעיקרם מכוון לא כנגד עצם החומה אלא כנגד התוואי שלה. וליתר דיוק: כנגד הסטייה שלה מהקו הירוק. כמה מסמכים אף מדגישים, כי זכותה המלאה של ישראל להקים גדרות וחומות בשטחה, כדי להגן על הגבול הלגיטימי שלה, שהוא גבול שביתת הנשק מ-1949. ואכן, הטיעונים המשפטיים כנגד החומה הם יעילים רק ככל שהחומה עוברת בתוך השטח הכבוש. חומה על הקו הירוק איננה משנה את מעמדם של השטחים ואינה מספחת שטח. היא איננה כרוכה בהכרזת שטח צבאי סגור בין החומה לבין הקו הירוק, שיונהג בו משטר אפרטהייד בוטה. היא אינה משרתת את ההתנחלויות הבלתי-חוקיות. היא אינה מפקיעה רכוש פרטי בשטח הכבוש לצרכים שחורגים מצרכיו המבצעיים של הצבא הכובש. ומאחר שמבחינה משפטית קשה להגן על חירותם של פלסטינים להיכנס לתוך ישראל, חומה שתוצב על הקו הירוק לא תוכל לבסס טענה משפטית חזקה בדבר הפגיעה בחופש התנועה או בזכויות אדם אחרות בשל ההגבלה הפיסית של המעבר לתוך ישראל.
אבל טיעונים משפטיים לחוד ומציאות כלכלית-חברתית לחוד. גם לו הייתה החומה מוקמת על הקו הירוק, היתה פגיעתה קשה ורעה. רעיון ה"הפרדה" שונה לחלוטין מהרעיון של "שתי מדינות זו לצד זו". רעיון ההפרדה משמעותו מדינה כובשת מצד אחד של החומה, ומדינה כבושה מן הצד השני. חומה על הקו הירוק היא כמו מימברנה סלקטיבית: היא מאפשרת לישראלים לנצל את הפלסטינים כאוות נפשם, אך מונעת מהפלסטינים גישה חופשית לתחום ישראל. מאז שנת 1967, ובעידוד ישראלי ברור, נוצר מרקם עשיר של יחסים בין ישראל לבין השטחים. צעד חד צדדי של הקמת חומה ינתק את אותם קשרים שהפלסטינים תלויים בהם, ויותיר רק את אלו שלשלטונות ישראל יש אינטרס בקיומם.
האפשרות הקיימת היום לתנועה בין ישראל לבין השטחים היא חיונית לא רק לפעילים צבאיים המתכננים פיגועי התאבדות. הכניסה הבלתי-חוקית לישראל היא מקור הפרנסה של אינספור פועלים, המסכנים יום יום את חירותם כדי לעבוד בישראל ולהביא מזון למשפחותיהם. האפשרות לעקוף את המחסומים היא כלי חיוני לרבים החיים היום באזור דמדומים שמחוץ לחוק: משפחות חצויות, שהחוק הישראלי אינו מאפשר להן להתאחד ומאלץ אותן לחיות חיי מחתרת; הומוסקסואלים פלסטינים שמתברגים לחיים-לא-חיים בשולי החברה הישראלית ועוד מבחר של אנשים שבעיות אישיות או בירוקרטיות הפילו אותם בין הכיסאות: שחייהם אינם אפשריים לא בישראל ולא בשטחים, ומתנהלים בפועל לסירוגין שם וכאן. עבור פלסטינים בעלי תעודות הזהות הישראליות, החיים בשטחים, החומה מהווה איום עתידי: ככל שההפרדה בין ישראל לשטחים תהיה הרמטית יותר, וככל שהמעבר ייעשה מבוקר יותר, כך גובר האיום שניתן יהיה לאתרם ולשלול מהם את מעמדם כישראלים. החומה תאפשר בעתיד גם פיקוח הדוק על כניסתם של ישראלים לגדה, בדומה למצב בעזה, שכניסת ישראלים אליה אסורה כמעט כליל. הדבר ייתן בידי ישראל כלי לביתוק הקשרים החברתיים, המשפחתיים, הכלכליים, התרבותיים והפוליטיים בין ערביי 48 וערביי 67 ובין השמאל הישראלי והתנועות הפוליטיות בשטחים. חומה שתקיף את הגדה המערבית תקרב את החיים בה לחיים בעזה: חיים בגטו, בבית-סוהר גדול. לא בבית-המשפט בירושלים ולא בבית-המשפט בהאג מצוי המפתח לשערי הכלא הזה.
*הרשימה פורסמה, בתרגום לאנגלית, במגזין Challange מהדורת מרץ-אפריל 2004.