יאיר נוה נגד רוזה פארקס
אלוף פיקוד המרכז של הצבא הישראלי ביקש, כנראה, לחלוק כבוד אחרון לרוזה פארקס, פעילת זכויות האדם שנפטרה בארצות-הברית בסוף חודש אוקטובר 2005. לפני חמשים ואחת שנים נעצרה פארקס במונטגומרי (אלבמה) לאחר שסירבה לפנות את מקומה לאדם לבן בהתאם לחוקי ההפרדה הגזעית שנהגו במדינה. פעולת הסירוב האזרחי של פארקס פתחה חרם ממושך של האוכלוסיה האמריקאית-אפריקאית בעיר על התחבורה הציבורית, עד לביטול משטר ההפרדה.
לאחר התייעצויות רבות מצא אלוף הפיקוד מחווה יצירתית לזכרה של פארקס: צו חדש, שפורסם מעט לאחר יום השנה למותה, יאסור, החל מ-19.1.2007 על ישראלים ועל אזרחים זרים להסיע פלסטינים במכוניותיהם בכל רחבי הגדה המערבית. העונש המובטח לעבריין: חמש שנות מאסר. ולמען הסר ספק, הוסמכו כל חייל ושוטר להפעיל כוח סביר כדי להפסיק את העבירה, כלומר לגרור את הנוסע הפלסטיני אל מחוץ לרכב. אל חשש, הצו אינו פוגע באינטרסים ישראלים חיוניים: הניצול של כוח עבודה פלסטיני, זול ולא מוגן, לא ייפגע: מותר יהיה להסיע פלסטיני שיש לו היתר כניסה לישראל או להתנחלויות. גם חברות תחבורה ציבורית ישראליות, המפעילות קווי תחבורה בשטחים יוכלו להמשיך ולהסיע נוסעים פלסטינים, ולהזרים את כספי הנוסעים למשק הישראלי ולרשויות המס בישראל. וכמובן, כוחות הביטחון יוכלו להמשיך ולהעניק נסיעות חינם לאוכלוסיה הפלסטינית (עם אזיקים וכיסוי עיניים). הצו כולל גם "התחשבות" בישראלים שיש להם קרובי משפחה בשטחים. הם יוכלו להסיע ברכבם את בני-זוגם, הוריהם, אחיהם ואחיותיהם, סביהם, ילדיהם ונכדיהם. שימו לב להיגיון הגזעני: הדגש הוא על קרבת דם (סבים כן, חמות וגיס לא). קשרים שיסודם בבחירה חברתית ולא בביולוגיה הם קשרים שמוטב שיתנתקו. שלא לדבר על אדם הרוצה להסיע ברכבו ידיד או שותף פוליטי... הצו מנומק בטעמי ביטחון ומניעת פיגועים וכן בטעמים של סדר ציבורי. ואכן, מדובר בצו שמניח נדבך נוסף בסדר חברתי חדש שקורם עור וגידים בישראל ובשטחים.
כבר זמן מה, שבקהילת זכויות האדם מתרוצץ הרעיון להפסיק לתאר את המשטר בישראל ובשטחים כמשטר כיבוש, ולעבור למונח "משטר אפרטהייד". הכבישים הראשיים בשטחים הפכו להיות כבישים לישראלים בלבד, כשלצדם מערכת דרכים משובשת לפלסטינים. מחסומי הכניסה לישראל חולקו למחסומים עבור ישראלים ולמחסומים עבור פלסטינים. השטחים שבין חומת ההפרדה לבין הקו הירוק הפכו שטחים לישראלים בלבד, שפלסטינים צריכים היתר מיוחד כדי להיכנס אליהם. ירושלים המזרחית, המרכז הגיאופוליטי ההיסטורי של השטחים, פתוחה אך ורק בפני ישראלים. כך גם בקעת הירדן. גם שטחי ההתנחלויות הם שטחים לישראלים בלבד, שפלסטינים מורשים להיכנס אליהם רק בהיתר – לרוב בתור כוח עבודה זול. לעומת זאת, שטחי A ושטחי רצועת עזה הם שטחים אסורים בכניסה לישראלים ולזרים – הוראה שנאכפת באורח אקראי בגדה ובאורח דרקוני ברצועת עזה: המודל המושלם של הפרדה נוסח ממשלת ישראל. ישנו משפט לישראלים ומשפט לפלסטינים: הישראלי נדון לפי חוקי מדינת ישראל, הפלסטיני לפי החקיקה הצבאית בשטחים. כך, למשל, ישראלי ופלסטיני שנעצרו על אותה עבירה – זה יובא תוך 24 שעות בפני שופט בישראל, וחברו ימתין שמונה ימים עד להבאה בפני שופט צבאי. לא מדובר רק בדיכוי אלא גם בבידוד והפרדה. חוק האזרחות וחומת ההפרדה, למשל, מנסים לבתק את היחסים שבין הפלסטינים בשטחים לבין הפלסטינים שבתחומי ישראל.
ההיסטוריה כבר חרצה את דינה על מחוקקי חוקי ההפרדה הגזעית בנירנברג, מונטגומרי וקייפטאון. קווים גלויים מתוחים בין הערים האלו לבין בית-אל – וגם בית-אל יומה יבוא.
* הצו אליו מתייחסת הרשימה הוא "הוראות בדבר תנועה ותעבורה (הגבלת נסיעה ברכב ישראלי) (יהודה והשומרון) התשס"ז-2006, שנחתמו ע"י יאיר נוה ב-19.11.2006 ופורסמו ב"קובץ מנשרים, צווים ומינויים" חוברת 218, מרץ 2007.
** הרשימה פורסמה במקור ב"אתגר" – מגזין פוליטי תרבותי, גליון מס' 21, פברואר 2007