כשאמות תערכו ממני סרט זב"ח*
*זכויות בעלי-חיים
במשך שנים רבות, מדי אחד בפברואר, ציינו את יום השנה להירצחה של ג'יל פיפס. האירוע כלל הקרנה של הסרט שהופק לזכרה. לאחר הסרט הייתי מדבר. והיו לערב גם מרכיבים נוספים. הדברים שאמרתי השתנו קצת משנה לשנה, וזו הגרסה האחרונה שלהם:
כשאמות תערכו ממני סרט זב"ח.
איך עושים סרט זיכרון על אדם לאחר מותו?
פאזל מרותך בצורה קצת מלאכותית, חובבנית, של כל מיני פנים.
העורך יושב מול המסך, אוסף חומרים, ממיין, חותך. האם התוצר הוא חייה של אישה, כפי שהיו, כפי שנכון לזכור אותה?
ג'יל פיפס נרצחה בשנת 1995 בזמן שהשתתפה במחאה, בניסיון לעצור משלוח של עגלים מבריטניה לתאי ריסון ביבשת אירופה. היא היתה בת 31. אם לילד. בעברה פעילה בחזית לשחרור החיות. היא היתה מעורבת גם במאבקים נוספים. בתמונות שלה בולטות הרסטות. בהקלטות בולט המבטא הקשה של מעמד הפועלים האנגלי. גם האנשים האחרים בתמונה אינם מנסים לייצר דימוי מהוגן, אריסטוקרטי. הם לא המיינסטרים. הם תנועת הנגד.
התיאור שנתתי עכשיו, המעט שאני יודע על ג'יל פיפס, הוא לא יותר משברי עובדות, הבזקי מראות מחיים שלמים.
סרט על חייו של אדם דומה לתיאור המקוטע הזה. העורך יושב מול מסך העריכה. בידיו כל מיני חומרים – תמונות סטילז, קטעי וידאו. במקרה הזה: קטעי צילומים מהופעות פאנק ורגיי; תמונות מהפגנות – בחלקן ג'יל אינה מופיעה, בחלקן היא נקלטת בטעות בעדשת המצלמה, בחלקן המצלמה מכוונת אליה. צילומים וקטעי וידאו ישנים של התעללות בבעלי-חיים במשקים, בבתי-מטבחיים, במעבדות. קטעי הווידיאו האלו מוכרים – הם חוזרים ומופיעים בסרטים משנות השמונים והתשעים. האיכות לפעמים ירודה, בהתאם. ראיונות וקטעי חדשות מהטלוויזיה. צילומים משפחתיים מרצדים שנעשו במסרטה ביתית.
איך מחברים את החלקים המקוטעים האלו לתמונה שלמה, לאדם שלם? הרי זה מועד להיות רופף. אולי האתגר הגדול ביותר של הבמאי הוא לעשות את החיבור הזה.
ואולי האתגר הגדול ביותר הוא כבר במיון של החומרים. מה יישאר על רצפת חדר העריכה? ואח"כ במתן המשקל הראוי לכל סוג של גילוי בו מתגלה האדם. כך בסרט זיכרון, כך גם בחיים שלנו בפועל.
נתעכב לרגע על קטעי התמונות של בעלי-החיים במשקים, במעבדות, בבתי מטבחיים. מה בעצם ההצדקה לשלב אותם בסרט על חייה של ג'יל פיפס? לא מספרים לנו שהיא ראתה אותם. אם כי סביר שכן. אבל לא מספרים לנו מתי, או איך היא הושפעה מזה. הסרטים האלו לא משולבים בסרט כדי להגיד לנו משהו על הביוגרפיה של ג'יל, הם באים כדי לספר לנו על החיות במעבדות, במשקים ובבתי המטבחיים. הם באים לגייס אותנו למאבק שג'יל היתה חלק ממנו. האם אנחנו צריכים למחות: "ביקשנו שתספרו לנו על ג'יל! לא ביקשנו שתספרו לנו על החיות האלו!"?
יש מי שתצלצל לו פה אזעקה. היד המצנזרת נשלחת לחותמת ה"פסול". האם אין כאן לקיחה של מוות, מוות שהוא דבר אישי, פרטי, ושיטוח שלו, הפיכה שלו לפלקט, ניכוס של הרגע האישי כל-כך הזה לטובת משהו אחר? האם זה לגיטימי לקחת את המוות של אדם, את הרגע הפרטי והאישי הזה, ולהפוך אותו לדגל, לפמפלט, לפלטפורמה לתעמולה?
אבל היד המצנזרת הזו טועה. היא מנסה לקדש איזה אדם פרטי מנותק מהשקפותיו. גם אם ג'יל מעולם לא ראתה את התמונות האלו, גם אם היינו משלבים בסרטון תמונות שצולמו השנה, תמונות של בעלי-חיים שעונו ומתו עשורים אחרי מותה. תמונות של בעלי-חיים שימותו מחר. או בשבוע הבא. גם אז זה היה חלק מהתיאור של חייה.
המאבקים שלנו, הסולידריות שלנו, המצפון והאמונות שלנו הם חלק ממה שעבורו אנו חיים, חלק ממה שאנחנו משאירים בעולם.
ג'ואן באאז שרה על ג'ו היל, פעיל איגודי עובדים שהוצא להורג באשמת שווא:
I dreamed I saw Joe Hill last night,
alive as you and me.
Says I "But Joe, you're ten years dead"
"I never died" said he.
"The Copper Bosses killed you Joe,
they shot you Joe" says I.
"Takes more than guns to kill a man"
Says Joe "I didn't die".
And standing there as big as life
and smiling with his eyes.
Says Joe "What they can never kill
went on to organize."
From San Diego up to Maine,
in every mine and mill,
Where working men defend their rights,
it's there you find Joe Hill.
וכך גם בכל פעולה לשחרור בעלי-חיים: שם תמצאו את ג'יל פיפס.
העמדות הפוליטיות שלנו הן חלק ממי שאנחנו.
התנועות הפוליטיות שאנחנו שותפים להן הן חלק מהזהות שלנו.
המקום בו אנחנו שמים את עצמנו ביחס לעוול מגדיר את המקום שלנו בעולם. לא פחות מכל שמחה או עצב "פרטיים" אנחנו קיימים וראויים להיזכר באספקלריה של המצפון שלנו.
הפעילות הציבורית שלנו היא הדרך בה אנחנו מייצרים את עצמנו, היא אופן שבו אנחנו קיימים. יש הרבה דרכים להתקיים, ולפעמים, למרות שאפשר להתקיים בדרכים רבות, יש לנו רק דרך אחת שהיא אפשרית.
אחד הקטעים בסרט שמנקרים ולא עוזבים את הזיכרון הוא הראיון עם ג'יל, ליד שדה התעופה ממנו הוטסו העגלים ליבשת אירופה, במקום בו ניסו הפעילות והפעילים לעצור את משאיות ההובלה. היא נשאלת אם מישהו לא ייפגע בסוף. "כן, בסוף מישהו ייפגע" היא עונה. היא נראית כחושה, העיניים שלה נואשות.
הבון-טון בתנועה היום הוא אפקטיביות. אני לא יודע מה יגידו בסדנת תקשורת בקורס "אפקטיב" על הראיון הזה. אני יודע שאפקטיביות היא לא הכול.
ג'יל והפעילות האחרות שאיתה שמו את גופן מול המשאיות. בכל פעם גררו אותן מהכביש. בכל פעם המשאית המשיכה. כשמי מאתנו שרה את האינטרנציונל היא משקרת. אנחנו שרות "זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם". כן. אנחנו מאמינות בכוחנו מול הרוע. Speaking truth to power – זה כוח גדול. אבל גם כשאנחנו מפסידות מול העוול, וגם כשאנו מנצחות, זה אינו קרב אחרון. אנו מפסידות או מנצחות רק כדי להתייצב מול העוול הבא, ומול זה שאחריו, עד לרגע שמישהו אחר ייקח את מקומנו. לַנֶצח.
כלומר – לַנֶצח, אם משבר האקלים לא ישים לכל זה סוף.
בתוך המאמץ הגדול להיות כל המלים הללו – אפקטיבים, קוסט-אפקטיב – אסור שנמחק את המקום הקיומי הזה, של התקוממות. וכעס. והתנגדות. ותיעוב של כל בעלי הכוח הבזויים והאכזריים. שליטים. בעלי הון. גנרלים. ושל המשרתים העלובים, מלככי הפנכה הצייתנים שלהם. פקידים. שוטרים. שופטים ופילוסופים מטעם. ולא נמחק לא את המקום של הנואשות ולא את המקום של התקווה. לא צריך תקווה בשביל להיאבק. מול העוול אין מנוס ממאבק. ובמקום שיש מאבק, יש גם תקווה.
לא רק נואשות יש בעיניים של ג'יל, גם הקרבה. שוב אני לא בטוח שג'יל היתה נבחרת להעביר סדנה ב"אפקטיב" על אקטיביזם בר קיימא. ויחד עם זה, הקרבה למען מה שאני מאמינה בו הוא אישור של העצמי, לא בגידה בעצמי. אבל הקרבה היא לא אידיאל בפני עצמו. כך גם גבורה. כשאני אומר "גבורה" אני לא מתכוון למעשי ראווה של אנשים עם פריבילגיות; מעשים שנועדו לטיפוח האגו יותר מאשר לעשיית טוב. אני מתכוון למעשים של אומץ אמיתי. יש הקלטה של פיט סיגר שר את השיר We Shall Overcome והוא אומר שהוורסיה החשובה ביותר שהמציאו לשיר הזה היא "אנחנו לא מפחדים – we are not afraid" והוא אומר: הרי כולנו לפעמים מפחדים, ובכל זאת אנחנו שרים זאת – אנחנו לא מפחדים. הגבורה, והמופת שנותנים מעשי גבורה, מעניקים כוח עצום למאבק מול מערכות ענקיות.
ג'יל פיפס אינה אדם פחות פרטי בכך שהיא הפכה לסמל למאבק לשחרור בעלי-חיים ולא נותרה בגדר של סדרת תמונות ילדות מרצדות.
ג'יל אינה מרטירית מבחירה. כללי המשחק היו שהשוטרים מושכים אותה מהכביש. כללי המשחק היו שהנהגים נזהרים מלדרוס. היא נהרגה כי מישהו שבר את כללי המשחק. כשאנחנו זוכרים את ג'יל אנחנו לא מקדשים פולחן של מוות, לא עושים אידיאליזציה לאובדן חיים. אנחנו מקדשים פעילות ומקדשים מסירות, ומקדשים את הזכות שלנו לחיות באופן פוליטי את מה שמצווה המצפון.
הבמאי של סרט זיכרון יושב בחדר העריכה, ממיין וגוזר. בצדק הוא בחר לשלב קטעי סרטים ממשקים וממעבדות. אבל הוא צדק גם בשילוב של תמונות הילדות ושל תמונות מאירועים חברתיים, פחות פוליטיים.
כי מלבד מצפון יש לנו געגועים, ושמחות, ומוסיקה שמהפנטת אותנו וכזו שאנחנו סתם מזמזמים, וחברים, ובני משפחה, ורגעים של שכרות או של שכרון חושים, וכיור מלא כלים, וגינה עם כובע נזיר, והתאהבויות מטורפות, ותשוקות מיניות, וכאבי שיניים, והתמכרויות, ואהבה למתמטיקה או לארכיטקטורה והכישלון הנורא הזה להיזכר בשם הדמות המרכזית בסרט שריגש אותנו בתיכון. ויש את כל הדברים שאנחנו משתפים ברשתות החברתיות – ובעיקר את כל אלו שבחיים לא נעז לשתף.
ובגלל כל אלו אנחנו מתקוממים מול העוול. כי אנחנו מאמינים שלכל אחת ואחד יש הזכות לחיים מלאים. וכשם שאי אפשר לעשות את התסריט על החיים שלנו בלי הפעילות הפוליטית שלנו, אי אפשר לעשות אותו בלי האהבה הנכזבת ובלי ההתרגשות מפריחת הרקפות.
גם משיקולים מעשיים, כדי שהפעילות שלנו תהיה בת קיימא, שלא נישרף, שנזכור למען מה אנחנו נאבקים. וגם משיקולים ערכיים, הרי למען זה אנחנו נלחמים, לעולם אסור לזלזל במקום של הלא-פוליטי בחיינו.
עבודת המיון של הבמאי היא קשה, ועוד יותר קשה העבודה של ריתוך כל הדברים האלו אחד לשני. אבל הדברים האלו מייצרים זה את זה, מחזקים זה את זה. מסבירים זה את זה. והניגודים ביניהם, הסתירות ביניהם, הסכסוכים ביניהם, יוצרים בחיינו את העושר, את העלילה – ומגדירים אותנו כנשים וכאנשים ולא כפלקטים רדודים.
האתגר של במאי הוא קשה. אם הוא לא עומד בו, אנחנו מקבלים רצף קטוע ושטחי של אפיזודות מנותקות. אבל אם הוא עומד בו יוצא לו סרט טוב, עשיר, מורכב, מרתק. סרט שהוא גם סרט זיכרון על אדם וגם סרט זכויות בעלי-חיים, כשהדברים שלובים זה בזה.
לביים סרט זה כמו לנהל חיים.
אז עוד לפני שנמות: בואו נערוך מהחיים שלנו סרט זב"ח.