להגנת הקב"ניסט
בשנים המעטות בהן שירתתי במילואים הספקתי לשבת 12 יום בכלא הצבאי בעתלית בגין סירוב לשרת בשמירה על כלא ברצועת עזה. הספקתי גם לבלות לילות של שמירה בבסיס חימוש בצפון עם מחשבות אובדניות ומשחקים בנצרת הנשק. למרבית המזל, זה ניער אותי והוביל אותי למשרדי הקב"ן, ולתהליך בירוקרטי וחושפני שהסתיים בשחרורי משירות בשנת 1996. שבע שנים מאוחר יותר התנהל בבית הדין הצבאי משפט חמשת הסרבנים – חגי מטר, שמרי צמרת, נעם בהט, אדם מאור ומתן קמינר. על רקע המשפט הזה, שזכה לתהודה ציבורית רחבה בארץ ובעולם, נכתבה הרשימה שלפניכםן:
לפעמים נדמה, ששחרור דרך הקב"ן החל לאבד ממעמדו בציבור הרדיקלי. כמי שזכה לחירות מצבא הדיכוי דרך משרדי הקב"ן, אני רוצה להגן על הכבוד (האבוד?) של מסלול השחרור הזה. שחרור דרך קב"ן אולי אינו הירואי כמו ישיבה לנצח בכלא הצבאי – אבל אסור שההירואיקה של הכלא תטיל סטיגמה על הקב"ניסט. הירואיקה, חשוב להזכיר, היא דבר מסוכן. ולשחרור דרך קב"ן יש ערכים גדולים, שמשלימים את האופציה של ישיבה בכלא.
ונתחיל בהירואיקה. להיות רדיקלית, לדעתי, זה קודם כל להיות במודעות עצמית מתמדת. אנחנו צריכים לבחון את תבניות החשיבה שלנו ומאיפה הן באות. גבורה. גבורה היא תבנית כזו. איזה תוכן אנחנו יוצקים בה? היכן התוכן הזה הוא מסוכן? היכן הוא בא ממקומות שאנחנו רוצים למחוק? אחד הדברים שאני אוהב ביהדות הוא היחס לגבורה. חנוכה הוא לכאורה חג של גבורה, של אנשים שקמו ונלחמו בכובשים. אבל מה בחרה היהדות ההיסטורית לציין בסמל המרכזי של החג (החנוכיה) – לא את ההקרבה העצמית, לא את ה"מכבי גיבור" אלא דווקא את נס פח השמן. ותחשבו גם על האמירה "איזהו גיבור? השולט ביצרו". הציונות ניסתה ליצור אתוס חדש של גבורה: הבוז ליהודים הגלותיים, שהיו מתחכמים לשלטונות ושורדים באמצעות תחבולות פתלתלות, שקרים קטנים וחנופה צבועה, שאיש זולת הפריץ (הבור, שיכור הכוח, המאוהב בעצמו) לא מאמין לה. [למה, בעצם, קשה לנו לראות בשלטונות ישראל פריצים כאלו, שכל מה שנחוץ הוא לסחוט מהם את רצוננו בערמומיות לגלגנית? האם איבדנו את היחס הבריא לשלטון באשר הוא?] די ליהודי ה"נשי"! הבו לנו גברים גיבורים! הבו לנו יהודי חדש ושרירי, נושא מחרשה ונשק ומוכן לשפוך את טיפת דמו האחרונה למען המולדת. גבורה לפעמים גובלת בהרס עצמי, וכשהדרישה להיות גיבור באה מצד החברה, ההרס הוא הרס כפוי. גבורה והרס עצמי הם מושכים מאוד. האם יהיה זה גילני להגיד שהם מושכים במיוחד בגיל 18 או 20? המדינה נסמכת על כך, כשהיא מגייסת את שכבות הגיל האלו. אם אנחנו רוצים להיות אחרים, אנחנו צריכים להיות מודעים לכך – ולדעת מתי מדובר במחיר נחוץ ומתי מדובר בשיקוף של המצ'ואיזם המקובל.
אני רוצה להיגמל מהאתוסים המסוכנים של גבורה ושל הרס עצמי. אני רוצה לחיות בחברה, שמותר להיות בה מפוחד או מדוכא בגלוי. שמי שזוכה בה להערכה היא מי שעוסקת בעבודה אפורה ומתמדת – בשכונות, בכפרים, במחנות פליטים. האנשים שמוכנים לסכן את עצמם ויושבים בכלא ראויים גם הם להערצה. אבל מטבע השיטה שהגיבורים האלה הם רובם זכרים. ועוד דבר שיש לזכור: היכולת שלהם להתמיד בישיבה בכלא קשורה לעתים למקום החברתי שממנו הם באים, שמאפשר להם להצליח בתנאים האלה – ממש כפי שהיה מאפשר להם להיות טייסים. מי שבוחר להשתחרר מהצבא בזריזות דרך קב"ן בצו ראשון (או משתחררת במסלול הפשוט יחסית של מצפון לבנות), ומשקיע/ה את כל זמנו/ה בעבודה חברתית או במאבק לצדק, ראויים לתשומת הלב שלנו לא פחות מהחברים שבכלא. אל תבינו אותי לא נכון: ההערצה שלי לאנשים האלה היא עצומה. אני מזהיר את עצמנו רק ממצב שבו נעריך פחות את מי שאינם רוצים או אינם יכולים לשלם את המחיר הזה. בפגישה על צבא שהייתה בבית הפתוח, אמר מישהו שהוא השתחרר דרך קב"ן. שהוא סיפר לקב"ן את האמת. שאילו היה מגויס הוא היה ללא ספק מתאבד. היכולת לומר את זה בפומבי היא, לדעתי, גבורה שמשתווה לפחות לחצי שנה בכלא.
ועוד סכנה יש בהירואיקה. הירואיקה היא ליחידים. היא מסמנת אנשים בודדים, המשלמים מחיר אישי כבד – אנשים שהולכים לבדם בדרך לא-סלולה הנגישה רק ליחידי סגולה, ושהציבור הרחב אינו מגיע למעלה המאפשרת הליכה בה. תנועה של גיבורים איננה תנועה המונית. רבים יכולים לשאת את המחיר של ישיבה בכלא לחודש או חודשיים. אבל רבים אחרים יעדיפו לשרת בתפקיד שולי בצבא ולעשות שקר קטן בנפשם מאשר לשבת בכלא תקופה ארוכה. אולי הם לא ממי שקוראים את הרשימה הזו. אולי הם כאלו שזוועות הכיבוש לא פוקדות אותם בסיוטים בלילה. אבל הם מבינים שצה"ל עושה מעשים רעים או מעשים מיותרים והם לא היו רוצים להשתתף. האנשים האלה רבים הרבה יותר מהקבוצה שמוכנה לשלם מחירים כבדים עבור הסירוב לשרת. והאנשים האלו, ברגע שהם נמנעים משירות, הם שנותנים את מכת המחץ למערכת הצבאית של ישראל. הישיבה בכלא היא איתות חזק לישראלים ולפלסטינים כאחד שיש מי שעבורם הכיבוש והמלחמה הם פשע. אבל ההימנעות ההמונית משירות היא זו שמותירה את הרמטכ"ל וראש הממשלה בלי אותו "חייל אוניברסלי" שבשיר של באפי סיינט מארי (רובנו מכירים אותו בביצוע של דונובן), שבלעדיו "קיסר היה ניצב לבדו". חשוב שכלי ההימנעות של הקבוצה הזו יישארו בעלי סטטוס של מכובדות, ולא יעטו סטיגמה.
ההליכה לקב"ן* – בין על-ידי מי שכבר ישב בכלא ובין על-ידי מי שטרם ישב בכלא – היא הכרזה של עצמאות. לא הצבא יחליט מתי מסתיים המשחק. הכוח הזה הוא בידינו. הצבא יכול להחליט לשים את הסרבן בכלא לחודש, לחודשיים, לשלושה – אפילו לשנים. אנחנו לא מחויבים למשחק הזה. האפשרות ללכת לקב"ן מחזירה לנו את השליטה בהתנהלות המשחק. לוח הזמנים עובר לידיים שלנו. ההחלטה מתי נשתחרר איננה נתונה עוד למדיניות המיטלטלת של גנרלים עם דם על הידיים, אלא להחלטה האישית שלנו. בשחרור דרך הקב"ן אנו משיגים את מה שביקשנו מלכתחילה: שלא לשרת בצה"ל. שחרור דרך הקב"ן הוא תבוסה נטו לצבא. הטלת סטיגמה על האופציה הזו תשאיר אותנו תלויים לחלוטין בחסדיה של המערכת, שתקבע לנו את חיינו.
ההליכה לכלא היא חשובה. הנכונות לשלם מחיר מפגינה בפני הציבור את הערך שאנחנו מייחסים לאמונות שלנו – דרך המחיר שאנחנו מוכנים לשלם למענן. מספר הכלואים הוא בוודאי בעל נראות ציבורית רבה בהרבה ממספר הנמנעים השקטים. הסרבנים שבכלא מהווים גם מופת למי שנמנעים בדרכים אחרות. המספר הגדל והולך של סרבנים היושבים בכלא מאיים על המערכת. בפסק-דין בעניין הסרבנים הסלקטיביים** אמר נשיא בית-המשפט העליון, אהרון ברק: "תופעת הסרבנות המצפונית הסלקטיבית היא מטבעה רחבה יותר מזו ה'מלאה...עניין לנו בקבוצה שיש לה נטייה לגדול" – ולכן סכנתה למערכת גדולה, ואסור לפטור את הסרבנים הסלקטיביים משירות.*** אבל כדי לשמר את המספר הגדול של אנשים המוכנים לשבת בכלא, עלינו לשמר עבורם את פתח היציאה. כל מי שנכנס לכלא צריך לדעת, שהוא יוכל, ברגע שרק ירצה, לסיים את המשחק בשח-מט על-ידי שליפת נשק יום הדין שהצבא לא יוכל לו: נשק הקב"ן.
* כמובן, הורדת פרופיל על רקע נפשי אפשרית רק למי שבאמת עונה לקריטריונים של הצבא לעניין זה. בניגוד לכמה אגדות אורבניות, אנשים לא משתחררים על בסיס בעיות ממוצאות. אדרבא, לרוב הבעיה היא שאנשים מסתירים את קשייהם, והמערכת לא מזהה אותם, כשהתוצאה היא פגיעות פיזיות ונפשיות, לעתים בלתי-הפיכות, בהם ובזולתם. ישנם גם ערוצים חוקיים נוספים להימנעות משירות צבאי.
** בג"ץ 7622/02 זונשיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי (2002).
*** הדברים נכונים, כמובן, במידה גדולה אף יותר ביחס לקבוצת הנמנעים משירות במגוון האפיקים החוקיים שהמדינה מאפשרת. למעשה, בשכבות הגיל המתגייסות לשירות חובה, מספר הלא-מתגייסים כבר גדול יותר ממספר המשרתים, ועוד יותר ממספרם של מי שמשלימים שירות מלא.