לכרסם במבצר הגבריות
המאבק נגד ההומופוביה הפך להיות אחד מהדגלים המתנופפים ביותר של ליברלים בישראל. טוב שכך, כי בדרך הזו הושגו הישגים עצומים עבור הקהילה הלהט"בית. עם מרצ ויעל דיין לימיננו, הומואים יכולים עכשיו לשרת ללא מורא בצה"ל, לזכות באופן שוויוני באותם תנאים שזוכים להם שכירים אחרים בישראל ולצעוד במפגיע ברחובות תל-אביב, מחוזרים על-ידי יחצ"נים של חברות שיווק גדולות.
תפיסת העולם הליברלית רואה בהומופוביה לא יותר מצורה נוספת של שנאת השונה. לכן, ובצדק, היא שוללת אותה. אבל במבט מזווית רדיקלית יותר, אפשר לגלות שההומופוביה קשורה קשר עמוק לרעות אחרות, שעקירתן מהחברה מחייבת מהפך עמוק יותר, ממה שגישה ליברלית מאפשרת.
הרבה הומואים שנאבקים בהומופוביה עושים זאת חמושים בטיעון "אנחנו כמו כולם". בהמשך לכך הם מנסים להרחיק מעין הציבור הומואים נשיים, עם קול מאנפף או תנועות ידיים קמפיות, או לסביות גבריות, שרוכבות על אופנועים אימתניים במעילים דמויי עור. הם גם מסתייגים ממיניות חופשית, מבליטים מסגרות חד-מיניות זוגיות מונוגומיות עם ילדים ומגנים כל מה שחורג מהן - אבל זה נושא לרשימה אחרת. האנשים האלה מבינים, כנראה את אחד המקורות של ההומופוביה: הומואים מאיימים על התדמית של המין הזכרי המצ'ואיסטי, ומטשטשים את חלוקת התפקידים בין נשים וגברים, חלוקה שעליה מתבססת החברה הפטריארכלית. מאבק אמיתי בהומופוביה מחייב, אם כן, ערעור של החלוקה בין המינים. הוא מחייב פירוק של האפשרות למיין אנשים לפי מגדר כשכל אחד משני המגדרים נושא עמו מערך קבוע ויציב של תכונות, תפקידים ומעמד חברתי. העצמתן של נשים ומתן האפשרות לגברים לבטא רגשות, חולשות ותכונות אופי "לא גבריות" הם חלק מהותי מהשינוי החברתי שנחוץ לסילוק ההומופוביה. זה, אגב, מאבק שיכול להתחיל מכל אחת ואחד מאתנו, באופן שבו אנחנו מרשים לעצמנו להתנהג ולרגשות שלנו לצאת החוצה.
ההומופוביה קשורה לאידיאולוגיות אחרות שמפארות את הגבר הסטריאוטיפי. חוקר אמריקאי בשם דניאל בויארין הראה, שהציונות היא אידיאולוגיה כזו. חלק מההוגים הציונים דיברו על יצירתו של יהודי חדש. היהודי החדש צויר כדמות גברית מאוד, שרירית ומוצקה. הוא הונגד ליהודי ה"גלותי", החלשלוש, הנשי, ההומו. כך צמח לנו הצבר המחוספס, המצ'ואיסטי, שזנח את המורשת ארוכת השנים של מוסר יהודי גלותי, והרשה לעצמו גם לטבוח ולגרש על-מנת להקים מדינה ככל המדינות: מדינה נורמאלית, טבעית, סטרייטית. ולא שחסרים מטענים הומואיים בתולדות הציונות – נימות הומוארוטיות חזקות מושרשות בתרבות תנועות הנוער האירופאיות, שהיו בסיס לחלק מהתנועה הציונית. הן מורגשות היטב גם במוסדות של "אחוות לוחמים" ובנכסים תרבותיים כמו "שיר הרעות". אבל ההומוארוטיות הזו אינה נותנת מקום לרגישות או לנשיות, ובעצם גם לא לסקס. זו הומוארוטיות מיסטית של יצורים שמימיים, אינטימיות נשגבת של דמויות שהן התגלמות הזכריות והנעורים, אבל שקשה לדמיין אותן מזדיינות בתחת.
התמודדות אמיתית בהומופוביה היא התמודדות גם כנגד ערכים אסתטיים, שפוסלים את כל מי שאינו נראה כפסל שיש יווני (לפחות). ערכים אסתטיים כאלו נפוצים בקהילה ההומוסקסואלית. אלה ערכים שהופכים הומואים רבים לאנשים מתוסכלים, הנלחמים כנגד תחושת ערך עצמי נמוכה, ובמקום לקבל את עצמם ולמצוא מין ואהבה, שונאים את עצמם ואת גופם. המעניין הוא, שמדובר ממש באותם ערכים אסתטיים של האידיאולוגיות שרדפו את ההומוסקסואלים – הנאציזם, למשל. ואולי מעניין יותר, שהנאציזם אכן משך אליו הומוסקסואלים, ואחד מהם (ארנסט רוהם) אף הגיע לתפקידים בכירים עד שחוסל ב"ליל הסכינים הארוכות".
יחסי מין בין בנים הם דבר שהחברה הישראלית כבר אוהבת לקבל במידה של סובלנות. אבל חיים טובים להומואים ולהטרואים כאחד יהיו אפשריים רק במקום שבו האידיאל הגברי יפורק ויתפורר. חברה שלא תבוז לשמן, לרגשן, לשעיר, למגושם, ושלא תביט בעין ביקורתית על החצופה, התקיפה, שעירת הרגליים, המסרבת להתאפר. זו תהיה בהכרח גם חברה שתזנח את הצבא כמוסד מרכזי; שלא תבקש לעצב אדם חדש ואידיאלי; שתתמודד עם צורכיהם של אנשים (ובעלי-חיים) ולא של אומות או גזעים. האם אמרתי חברה אנרכיסטית?
* הטקסט נכתב בדצמבר 2000, ולא זכור לי אם והיכן פורסם. הוא עולה כאן בעריכה מינימאלית.