איחוד מאבקים - מהלך מורכב
אחד המבחנים שארגון לזכויות בעלי-חיים נאלץ לעבור בסצנה הרדיקלית הוא מבחן ה"סינגל אישו" [single issue, עיסוק רק בסוגיה חברתית אחת, ולא במכלול המבנים החברתיים הדכאניים]. אוי לו לארגון שייכשל במבחן ויימצא עונה להגדרה. הוא יהיה מטרה לחיצי בוז בקרב פעילים "רדיקליים" (בעיקר כאלו שלא תמצאו את קצה אפם בשום פעילות פוליטית), ולהקות פאנק ישירו על הבגידה הגדולה (בין ביקור בחנות תקליטים לבין צפייה במשחק כדורגל).
כך היה לפחות בשנות התשעים ובראשית המאה העשרים ואחת, כשהרשימה הזו נכתבה במקור. אני מתגעגע לביקורת הזו (שכבר נשמעת פחות, ולא מהטעמים הנכונים), וחושב שיש עדיין רלוונטיות לדברים שכתבתי ביחס אליה אז, ברשימה הזו, שאני מעלה כאן בשינויים משמעותיים. אני לא חושב שארגונים או אנשים צריכים להיות סינגל-אישו להתעלם מהמשותף למאבקים שונים, אבל נדמה לי שבאובססיה נגד סינגל אישו יש משהו מסריח. חיבור מאבקים הוא חשוב, אבל צריך לקדם אותו באופן לא סוגני, ולהתייחס אליו ברמת מורכבות יותר גבוהה.
השורשים הגזעניים של המאבק האחד
משום מה לא נתקלתי במקרה שבו מבחן הסינגל-אישו מופעל כלפי ארגונים לזכויות אדם. הוועד לסולידריות עם חברון – סינגל אישו? מרכז הסיוע לעובדים זרים במעצר – סינגל אישו? וקל"ף? והמרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית? ומהפך? נדמה שאיש לא מצפה מהם למאבק כולל, שלא לדבר על הכללת בעלי-חיים לא אנושיים במסגרת העבודה הסדירה שלהם. למעשה, לא שמעתי אפילו התקפות על הגשת מזון בשרי במסגרת הפעילות שלהם.
אולי אני טועה, אבל נדמה לי שמאחורי אובססיית הסינגל אישו מסתתר ספישיסיזם עמוק. מאה וחמישים מיליון עופות ויונקים נטבחים בישראל מדי שנה בתעשיות המזון מהחי (מאז כתיבת הרשימה, בראשית שנות האלפיים, עד שנת 2022 המספר זינק ליותר מ-255 מיליון. ולמספר זה יש להוסיף מספר עצום של דגים). לפי הגישה ששופטת ארגונים לפי מבחן הסינגל-אישו, המטרה להגן עליהם אינה מספיקה כביכול כדי להצדיק את קיומו של ארגון. חייב להיות גם אינטרס אנושי כלשהו בתמונה. אם זה הגנה על פלסטינים אוכלי בשר שבתיהם נהרסו ואם זה מאבק בשטיפת המוח שהטלוויזיה גורמת לבני-נוער חסרי אונים בהרצליה פיתוח.
ולא רק שההגנה על בעלי-החיים אינה מצדיקה כביכול ארגון בפני עצמו, כל הפגיעות בכל בעלי-החיים נתפסות כנושא אחד בודד. השחיטה של תרנגולים, הציד של דרבנים, דיג דגי הטונה, המשלוחים החיים של כבשים, השבירה של דובים בקרקסים, הפיטום של אווזים, הניסויים הפסיכולוגיים בחולדות, הירי בדררות, התופת של משקי חזירים, ההרעלה של כלבים, הגידור שפוגע בצבאים, דגי הזברה הכלואים ומתים באקווריומים, העיוות הגנטי של תרנגולי ההודו, הבניה על האדמות של לטאות, בריכות-הכלא הצפופות של קרפיונים, ניסויי הרעילות בעכברים, הרס מקווי המים של צפרדעים, הכליאה של פילים בגני חיות, ההרג של אפרוחים במדגרות, השימוש בדולפינים במופעי בידור, הכלובים עמוסי הטפילים של דגי הסלמון בים, הניצול של סוסים בשירות המשטרה, חוות הגידול של חורפנים לתעשיית הפרוות, הפגיעה של זיהום אור בצבי ים... הרשימה הזו יכולה להתארך עוד ועוד. מיני בעלי-החיים, מאפייניהם, סוגי הפגיעות ומטרותיהן וצורות המאבק הרלוונטיות הם רבים עד אין קץ. וכל זה "נושא אחד"? ארגון שעוסק ולו בכמה מהנושאים האלו הוא מגוון בהרבה מכל ארגון שמתעסק רק בפגיעות בזכויות של פרטים מהמין הומו-ספיאנס. להתייחס לכל הדברים האלו כסוגיה אחת – גם זה ביטוי של ספישיסיזם.
הרמיסה של מאבקים פרטיקולריים ע"י מאבק כולל
ולא רק ספישיסיזם. מאז ומתמיד הותקפו מאבקים פרטיקולריים על-ידי בעלי תיאוריות כוללניות. קומוניסטים טענו שבעיית היהודים תיפטר במסגרת המהפכה הפרולטרית הכללית, ודיכאו את מפלגת הבונד, שהנהיגה מאבק סוציאליסטי שענה גם לשאלות הפוליטיות והתרבותיות הייחודיות שהעסיקו את החברה היהודית. תנועות לשחרור לאומי דחקו באופן מסורתי לשוליים, בשם האחדות הלאומית, את המאבק לשחרור האישה. וכמה יפי נפש ישראלים הזדעזעו קשות לגלות שבהפגנת האחד במאי בנצרת נותנים האזרחים הפלסטיניים ביטוי גם לזעם שלהם על הדיכוי שלהם כבני מיעוט לאומי. דפוסי הדיכוי וההדרה של מיעוטים מייצרים את עצמם במקרים האלו מחדש, והפעם בתוך התנועה המהפכנית עצמה. ההתעקשות של המיעוט לבנות סדר יום משלו נתקלת בזעם צדקני ופטרוני. מסבירים לנשים או להומואים או ליהודים או לפלסטינים או למזרחים או למי שבאים בשם בעלי-החיים, שבסך הכול הבעיות שלהם הן שיקוף של המבנה הדכאני הרחב יותר של החברה. אז תפסיקו לנדנד ולהסיט את תשומת הלב מהבעיה האמיתית – תצטרפו למאבק הכולל, ותראו שבסוף גם הבעיה שלכם תיפתר. או שלא.
ולא. שום בעיה פרטיקולרית לא תיפתר במסגרת מהפכה שסדר היום שלה אינו מכבד בעיות פרטיקולריות. ובעיות פרטיקולריות הן מספיק חשובות כדי לנהל מאבק פרטיקולרי. העובדה שבני-נוער הומוסקסואלים מתאבדים בהמוניהם מצדיקה להשקיע בעניין חיים שלמים. העובדה שאישה שהולכת ברחוב חשופה להטרדות מתמידות מצדיקה לבדה מאבק. וגם העובדה שתרנגולות לא יכולות למתוח כנפיים בכלובי הרשת של לולי סוללה מצדיקה את קיומו של ארגון שעיסוקו היחיד הוא בשחרורן. שמעתי את נעם חומסקי אומר בהרצאה, שאמנם הקפיטליזם הוא שהוליד את משבר האקלים, אבל כדי לשרוד נצטרך למתן את משבר האקלים עוד לפני שנצליח להיפטר מהקפיטליזם. נכון, חשוב שכל האנשים שעוסקים במאבקים הפרטיקולריים יהיו מודעים למכנים המשותפים של הדיכוי. חשוב גם שהפמיניסטית לא תאכל ביצים מלולי סוללה, העסקן ההומואי לא ישתיק את קולן של נשים בארגון, ופעיל זכויות בעלי-החיים לא יסבול ביטויים הומופוביים בתנועתו. (והדרישה להימנע מאכילת ביצים אסור שתהיה תקיפה פחות מהדרישה להימנע מביטויים הומופוביים). אבל המאבק הכולל יתאפשר רק כשהוא משתלב במאבקים פרטיקולריים ולא על-ידי דחיקתם לטובת מאבק מופשט נגד "ההון".
אז בכל זאת איחוד מאבקים...
קודם כל – לא לפגוע
מאז שנכתבה הרשימה הזו במקור, התפיסה הרעיונית והפרקטיקה הפוליטית של איחוד מאבקים נעשו מורכבות יותר. בראש ובראשונה עומד הציווי לא לפגוע במאבקים מקבילים. לא תמיד זה פשוט: המאבק לזכויות נשים והמאבק הלהט"בי בישראל הלכו לא פעם לכיוון של חיזוק המעמד של נשים ולהט"ב באמצעות שילובם בצבא. הצגת ה"תרומה" לצבא של נשים ולהט"ב דיברה אל ההגמוניה בישראל, אבל היו לה מחירים. היא חיזקה מערך מיליטריסטי שמשמש לדיכוי הפלסטינים ושמעוות את יחסי הכוח גם בתוך החברה הישראלית עצמה. גם בתנועות לשחרור בעלי-חיים בישראל רוכבים לא פעם על הטנק המיליטריסטי. בנוסף לכך, גזענות שימשה הרבה פעמים כדלק בקמפיינים של ארגונים להגנת בעלי-חיים בארץ ובעולם – למשל, בניצול של רגשות אנטישמיים ואסלמופוביים כנגד שחיטה פולחנית. שימוש מחפצן בגוף האישה ובסטנדרטים סטריאוטיפים של יופי הוא פח שרובץ לפתחו של כל מי שמנסה לשנות את דעת הקהל באמצעות מודעות וסרטונים. יש, כמובן, מי שעומדים בפני הפיתויים האלו (לפחות רוב הזמן). אחד הביטויים העיקריים של הימנעות מפגיעה במאבקים אחרים הוא הכלל שהתקבע בחלק מהחוגים האקטיביסטים, לפיו האוכל שמוגש באירועים הוא אך ורק טבעוני. טבעונות והתנהלות מקיימת מבחינה סביבתית צריכות להיות כלל מובן מאליו בכל ארגון וקבוצה הפועלים לשינוי חברתי ולהגנת הטבע והסביבה.
להיות קצה חוט
מי שהצטרפו להתארגנות על-בסיס סדר יום צר של מאבק קונקרטי, עשויים להתקומם על פרקטיקות, שנועדו לא לפגוע במאבקים אחרים, ושמבחינתם הן מגבילות. התקוממות כזו היא הזדמנות לתת תשובות ולהכיר לאותם פעילות ופעילים מקרים נוספים של דיכוי ומאבק. את ההיכרות הזו כדאי ליזום עוד קודם לכן, באמצעים אחרים. ארגונים שהם בהגדרתם סינגל-אישו יכולים להיות מקפצה להעלאת תודעה למאבקים אחרים. זה יכול להיות דרך הספריה, לוח המודעות ופעילויות העשרה של הארגון – או על בסיס של דוגמה אישית של פעילות שמעורבות במאבקים נוספים. ההיכרות עם המאבקים של קבוצות אחרות יכול להיעשות מתוך אינטרס מעשי של לימוד צורות הפעילות שלהן, כדי ליישם לקחים במאבק הפרטני שלך. אגב לימוד שיטות הפעילות, ישנה גם חשיפה למאבקים אחרים. זה יכול להיעשות מתוך אינטרס מעשי של שיתוף משאבים: בקיום אירוע של קבוצה אחת בחלל שמתוחזק ע"י קבוצה אחרת, שתי הקבוצות נחשפות למסרים זו של זו.
ייצוג הוא ערובה נגד הסתאבות
עיקרון נוסף, שנגזר מרעיון אחדות המאבקים, הוא עיקרון הייצוגיות. התפתחה מודעות לצורך בייצוג הולם של מגוון של זהויות בקבוצות פעילות, בצוות השכיר של ארגונים, בין מקבלי החלטות, בין המנחות והדוברים באירועים ובייצוגים של המאבק בהפגנות ובפרסומים. ייצוג הולם הוא יותר מאשר דמי שתיקה לתקינות פוליטית נוסח הצבעים המאוחדים של בנטון. כשהוא נעשה כראוי, הוא מעצים קבוצות וקולות מהשוליים; מונע פגיעות שעשויות להיות שקופות עבור קבוצות הגמוניות; ומאפשר הרחבה של ידע, הופעה של פרספקטיבות ותובנות וניסוח של מסרים באופנים שלא היו אפשריים כשהעיניים היחידות והפה היחיד צמחו בלב ההגמוניה החברתית. ישנה ייצוגיות בתוך קבוצה וארגון, ויש ייצוגיות בתוך תנועות – ע"י צמיחה של קבוצות בדלניות, שנאבקות מתוך המקומות הייחודיים שלהן (לפעמים זו קבוצה שצמחה בתוך התארגנות שניסתה לטפח מגוון של קולות, וכעת יוצאת לדרך עצמאית). נציגים קולניים של קבוצות מוחלשות, ובכלל זה פעילי שחרור בעלי-חיים שמסרבים לסתום את הפה, הם שומרי סף מועילים כנגד צעדים שמקדמים מאבק אחד על חשבון מאבק אחר. לא פעם הם גם אלו שיזהו בריתות אפשריות והצטלבויות של מאבקים.
סולידריות
טעות נפוצה היא שהמשמעות של חיבור מאבקים היא שאנחנו מנהלים את כולם. גברים מסגבירים לנשים איך לנהל את המאבק הפמיניסטי. יהודים ציונים מודיעים לפלסטינים שהם "איבדו אותם" – כאילו אי פעם הם עמדו לצידם. הפנתרים השחורים הם "לא נחמדים" בעיניה של ראשת ממשלת ישראל. בכלל, אנחנו מוקפים באנשים שהם סולידריים-בתיאוריה עם כל מאבק ומאבק בתנאי שהוא יתנהל כמו שנוח להם שהוא יתנהל (ולכן, בפועל הם לא סולידריים עם אף מאבק). ובכן – סולידריות היא לתמוך במאבקים צודקים ולהצטרף אליהם מתוך מידה מסוימת של ענווה, ובהכרה שמי שמנהלות ומנהלים את המאבק הם בעמדה לבחור את האמצעים לניהולו. לא נובעת מזה דרישה להשעיה גמורה של שיפוטים ערכיים ופוליטיים, אבל יש דרכים מתאימות לבטא אותם – או להבליג – במיוחד כשאתה מגיע מהקבוצה הפריווילגית. כפי שאמר פעם ג'סי ויליאמס: "אם יש לך ביקורת על ההתנגדות שלנו, מוטב שיהיה לך עבר מרשים של ביקורת על הדיכוי שלנו".
הצטלבות מאבקים
אל מול הפיתוי להתקרב למוקדי הכוח החברתיים באמצעות מאבק שבא על חשבון קבוצות מדוכאות אחרות, חשוב לסמן את ההזדמנויות המובנות בהצטלבויות של מאבקים. לא חסרים מקומות שבהם הכוחות החברתיים ההגמוניים פוגעים, בצעד פוגעני אחד, במגוון של קבוצות ואינטרסים. תנאים לא בטיחותיים באתרי בניה הם סוגיה מעמדית מובהקת, אבל הם פוגעים במיוחד בקבוצות אתניות של פלסטינים ומהגרי עבודה, לצד יהודים מקבוצות מוחלשות. ברקע: אינטרסים של קבלנים שמכסים את הארץ בבטון ובמלט. תכניות בניה בשטחים פתוחים פוגעות בה בעת בטבע ובבעלי-חיים ובבני-אדם מקהילות כפריות. לעתים קרובות, ובמיוחד בשטחים הכבושים, הן משרתות גם אג'נדה של ייהוד המרחב. המאבק באלימות משטרתית מאחד אתיופים, חרדים, ערבים, אוהדי ספורט ופעילות פוליטיות. זירות רבות-נפגעים מסוג זה יוצרות הזדמנויות למאבקים מרובי מסרים ולבריתות פוליטיות לא צפויות. חיבורים פוליטיים חוצי מגזרים (למשל: סטודנטים ואיגודי עובדים; ערבים ויהודים) הם הסיוט של ממשלות וגופי ביטחון. לעתים המאבק בזירת ההצטלבות של המאבקים הוא זרז ליצירת שיח פוליטי טוב יותר ולזריעת זרעים חתרניים. לעתים הוא מקים בריתות פוליטיות משמעותיות שמשיגות ניצחונות נקודתיים בטווח הקצר. שיתופי הפעולה שנוצרו אד-הוק, אגב קמפיין מסוים, עשויים להתפתח הלאה ולהוביל לשינויים חברתיים רחבים יותר בטווח הארוך. תנאי להצלחה של האסטרטגיה של זיהוי הצטלבויות של דיכוי ומאבק, הוא שבמאבק יהיה ביטוי אמיתי לכל הפגיעות והנפגעים. שימוש מניפולטיבי בקבוצה נפגעת אחרת כדי לקדם אינטרסים עצמיים – בבחינת "השתמש וזרוק" – הוא לא איחוד מאבקים אלא סוג נוסף של ניצול.
כמה מהמוקדים המעניינים של הצטלבות מאבקים הם בתחומי הסביבה והמזון. מעבר למערכות מזון שמבוססות על הצומח יביא, כמובן, לצמצום הניצול וההרג של תרנגולים, דגים, חזירים, פרות, כבשים ובעלי-חיים נוספים. הוא יוריד את הלחץ משטחי טבע ויאפשר להחזיר למצב פראי שטחים שמשמשים כיום למרעה ולגידול מספוא – ובכך ישרת את חיות הבר. הוא ישפר את הבריאות של בני-אדם ואת הזמינות של מזון עבורם. הוא כרוך בהעצמה של מסורות תזונה של אומות לא אירופאיות על-חשבון הרגלי התזונה עתירי הבשר שהתפתחו במערב אירופה וצפון אמריקה. הוא יסייע במיתון משברי הסביבה והאקלים לטובת כולם – ובמיוחד כלפי קבוצות מוחלשות שהן הנפגעות הראשונות והגדולות ביותר מהם. הפוטנציאל של הצטלבות האינטרסים הזו רחוק ממיצוי.
הקול של בעלי-החיים הלא אנושיים חייב להישמע. יש מקום לארגונים שכל מיקודם הוא בהפסקת דיג המכמורות או בביטול תעשיית הפרוות, ממש כשם שיש מקום לארגונים שממוקדים בזכויות עובדים או בקידום של א.נשים טרנסים. ריבוי הקולות הזה אסור שיביא להשתקה של קול אחד ע"י קול אחר. במגוון של כלים של סולידריות ובריתות אפשר שהקולות האלו יעצימו אלו את אלו, ויכרסמו במוקדי הכוח המדכאים. התביעה לסולידריות צריכה להיות מכוונת בה בעת לתנועות לשחרור בעלי-חיים לא אנושיים ולמגוון הארגונים והתנועות שפעילים בתחומי הסביבה וזכויות האדם.