עיתונים בבוץ
ב-24 בפברואר 2003 נשבו רוחות עזות וקרות באזור רמאללה. מחר כבר ישותקו הגדה המערבית ומחצית מדינת ישראל על-ידי סופת שלגים שלא היה כמותה מזה למעלה מעשר שנים. גם במחנה הכליאה עופר שליד ביתוניא הקור חודר לעצמות. הרוח החזקה מעיפה את יריעות האוהלים, וגם שקי החול שמצמידים הכלואים ליריעות אינם יכולים לה. רק חומות הבטון הגבוהות ההולכות ונבנות מסביב לרחבות האוהלים (לקח מבריחתם של שני כלואים) שוברות מעט את משבי הרוח. ליד שער המחנה, בתוך שלולית של מים ובוץ מתגוללות שתי חבילות קשורות היטב של גליונות של אל-קודס, מזכירות את פסק-דינו של בג"ץ שהורה לצבא לדאוג לאספקה של עיתונים ספרים ומשחקים לכלואים. הנוסעים מירושלים צפונה, בכביש הרחב והמהיר, המוביל דרך שורה של התנחלויות לשפלה ולתל-אביב עשויים שלא להבחין במתחם המכוער הזה: לכל היותר יבחינו בגדרות תיל, מחסומי בטון, קרקע שנקרעה על-ידי בולדוזרים. הם לא ידעו שבאוהלים המוסתרים על-ידי גדורות תיל, יריעות פלסטיק וכעת גם חומת בטון חיים כ-700 אסירים פלסטיניים.
מחנה עופר לא הוקם כמתקן כליאה. ככל הידוע, בימים כתיקונם הוא שימש למחסני חירום לעת מלחמה. במהלך הפלישות הראשונות של צה"ל לערי הגדה המערבית הוקם במחנה מתקן זמני להחזקת עצורים. עם תום המבצעים שוחררו מרבית העצורים והמתקן נסגר. המתקן שב ונפתח במהלך הפלישה הישראלית לערי הגדה במרץ-אפריל 2002 (מבצע "חומת מגן"), ויש מי שמוחזקים בו עוד מאז.
אחד ההיבטים החשובים של מבצע "חומת מגן" היה המעצרים ההמוניים. בכל רחבי הגדה נאספו אנשים למרכזי כליאה מאולתרים. לעתים נדרשו כל הגברים בכפר או בשכונה (בין גילאים מסוימים) להתרכז בנקודה מסוימת. לעתים נדרשו יושביו של בית שלם לצאת ממנו וכל הגברים הועמסו על כלי רכב צבאיים ונלקחו למעצר. המדינה הכריזה כי מדובר במעצרים לצורך מיון: קיימים אנשים מבוקשים, הם מסתתרים בקרב אוכלוסיה אזרחית, ובמקום לאתרם השיטה שננקטה היא מעצרים נרחבים ושחרור הדרגתי של מי שאין נגדו מאומה. צו מיוחד הוצא לצורך המעצרים ההמוניים, "צו 1500" שמו, שהסדיר "מעצרים בעת לחימה" ואפשר להחזיק עצורים במשך 18 יום ללא הבאתם בפני שופט וללא מפגש עם עו"ד. מאוחר יותר יפסוק בג"ץ בעתירה שהוגשה על-ידי קבוצת ארגונים לזכויות אדם ובראשם האגודה לזכויות האזרח בישראל, כי השהיית ההופעה בפני שופט למשך זמן ארוך כל-כך איננה חוקית. עוד יפסוק בג"ץ, כי מעצרים המוניים הם אסורים, ונדרש חשד ספציפי (גם אם לא ברמה גבוהה) כנגד כל עצור. עם זאת בג"ץ נמנע מלקבוע שבוצעו מעצרים המוניים אסורים: את צו 1500 יפרש בית-המשפט כמחייב את אותו חשד ספציפי הכרחי. אבל בעת מתן פסק-הדין כבר לא התחוללו בשטחים מעצרים המוניים על-פי מגדר וקבוצת גיל: ההליכים בעתירה התמשכו, ופסק-הדין שניתן למעלה מחצי שנה לאחר מכן הוא בעל משמעות בעיקר אם יתקיים בעתיד מבצע דומה. כוחו של בית-המשפט עומד לו, כך מסתבר, רק לאחר מעשה.
אנשים ששוחררו ממתקני המעצר הזמניים (שהוכתרו על-ידי הצבא בביטוי הקולע "מכלאות" שכובס לאחר מכן על-ידי היועץ המשפטי לממשלה שהעדיף את הביטוי "מתחמי כליאה") החלו תוך זמן קצר לדווח על התנאים בהם הוחזקו. העצורים הוחזקו לא פעם תחת כיפת השמים, חשופים לרוח ולגשם (כמה מימי חומת מגן היו חורפיים וקשים). חלקם נעצרו ללא ביגוד מספיק, ללא נעליים או שהיו בבגדים רטובים. מזון כמעט שלא ניתן, וכאשר ניתן היה מועט. גם מים לא ניתנו באופן סדיר – הכול תלוי בשרירות לבם של החיילים. העצורים הוחזקו כשידיהם כפותות לאחור באזיקי פלסטיק. לעתים אזיקי הפלסטיק הודקו עד כדי כך שהידיים התנפחו – במקרים מסוימים הועילו צעקות הכאב, ובשלב מסוים הוחלפו האזיקים באזיקים רופפים יותר. מי שהובאו למחנה עופר נתקלו בתנאים דומים: הם הוחזקו תחת כיפת השמים או בסככות ששימשו קודם לטיפול בכלי רכב – על שלוליות של מים ושמן מכונות. אוכל הוגש במשורה: מצה אחת לעצור, למשל, קופסת גבינה לשמונה, ירק אחד המתחלק בין מספר עצורים, ובצהרים שניצל קפוא שאף לא הופשר. הצפיפות הייתה לא אנושית: ים של אנשים רעבים, רועדים מקור, דחוסים זה לצד זה. העצורים היו צריכים לחלוק גם את מעט השמיכות והמזרונים שסופקו להם עם הזמן. גם האלימות וההשפלות היו עניין של שיטה. כך, למשל, עצורים שעיניהם עצומות נדרשו ללכת זה אחר זה בטור כשהם מחזיקים בשיניהם את חולצתו של האדם שלפניהם. מכות אין צורך להזכיר. בעת המעצר החרימו החיילים חפצים אישיים של העצורים: מסמכים מזהים, כסף, מכשירי טלפון סלולריים וכדומה. רישום לא נעשה, וגם לא שמירה של הרכוש. רבים מהעצורים שוחררו ללא חפציהם ואף ללא תעודה מזהה. במצב זה נזרקו הרחק מבתיהם, צריכים לפלס להם דרך הביתה דרך העוצר, המחסומים והפטרולים של צה"ל.
הארגונים לזכויות אדם אספו במהירות את עדויותיהם של משוחררים כאלו והביאו אותן בפני בית-המשפט העליון. בעתירתם של המוקד להגנת הפרט, עדאלה, האגודה לזכויות האזרח, בצלם, LAW, אלדמיר ואלחאק התבקש בית המשפט העליון להורות לצה"ל להעניק לכלואים תנאים אנושיים והולמים. על פני מספר עמודים פרשו הארגונים את דרישותיהם המינימליות: החל בתנאים סניטריים וכלי אוכל וכלה בהגנה מאלימות. הארגונים ביקשו גם שמשלחת מטעמם תוכל לבקר במחנה עופר ולהתרשם מהתנאים שם.
לא זה המקום לתאר את גלגוליה של העתירה. די לומר, כי בעקבות העתירה הכינה פרקליטות המדינה דו"ח על תנאי המעצר בתקופת "חומת מגן". הדו"ח נותר סודי, אך פרטים שהודלפו ממנו מלמדים, שהוא מאמת את טענות העותרים. סמוך למועד הדיון הראשון בעתירה הועברו אחרוני הכלואים במחנה עופר מסככות הרכב לאוהלים. דיון רדף דיון, ומתקן עופר התקבע יותר ויותר כמתקן כליאה מרכזי ולא זמני כלל ועיקר. התנאים המחפירים שופרו מעט, והתייצבו. הארגונים, מצדם, צמצמו את דרישותיהם לשורה של עניינים צרים יחסית. הצפיפות במחנה הייתה הנושא המרכזי. הכלואים מוחזקים באוהלים צפופים, על-גבי משטחים מהסוג המשמש בד"כ להעמסת פירות וירקות. הצפיפות היא כזו, שבין משטח למשטח יש כ-30-40 ס"מ, והאסירים הישנים מוצאים את עצמם שולחים ידיים ורגליים למי שישנים לידם. המשטחים עצמם, קרשים מרווחים זה מזה, מוגבהים אך מעט מהרצפה, ומכוסים במזרון דק, אינם ראויים לשינה. מלבד האוהלים, שכל שטחם מוקדש למשטחי השינה, עומדים לרשות הכלואים רחבת אספלט קטנה ושירותים ומקלחות פרימיטיביים. אין מקום נפרד, מוגן מהשמש ומהגשם, לאכילה, לתפילה או לבילוי הזמן. למעט חשמל במתח נמוך, המאפשר תאורה חלשה, אין חשמל במתחמים וממילא אין אפשרות להכין שתיה חמה במהלך היום, אין רדיו או טלוויזיה ואין מערכות לקירור או לחימום. החום והמחנק באוהלים כבדים, ובלילות הקיץ הבל הנשימה של עשרות העצורים מתעבה לטיפות על תקרת האוהל. גם השמיכות שאינן מוחלפות, והבגדים שהאסירים מכבסים ביד בכמות מוגבלת של סבון, מוסיפים למחנק ולסירחון. תעסוקה – אין. ספרים שהכניס הצלב-האדום היו מעטים, ולטענת העצורים, לא מתאימים. עיתונים הוכנסו לכלא רק מספר פעמים באופן אקראי. הצלב-האדום סיפק גם מעט משחקי שולחן, ובחודש אוקטובר גם שולחנות פינג-פונג – אלא ששולחנות הפינג-פונג נהרסו במהרה על-ידי פגעי מזג האוויר.
כמו העתירה בעניין צו 1500 גם העתירה בעניין תנאי הכליאה במחנה עופר הוכרעה רק למעלה מחצי שנה מאז שהוגשה. גם כאן – וכאן אף ביתר חריפות – קובע בית-המשפט שפעולות הצבא היו נגועות באי-חוקיות. את תנאי הכליאה במתקנים הזמניים בתקופת "חומת מגן" מתאר בית-המשפט כ"הפרה בוטה" של המשפט הצבאי שהחילה ישראל בשטחים, של עקרונות המשפט הישראלי ושל המשפט הבינלאומי. בדברים אלו, הבאים מפיו של נשיא בית-המשפט העליון, השופט אהרון ברק, מצטלצל הביטוי "grave breach" שבאמנת ג'נבה. Grave breaches של האמנה מהווים גם פשעי מלחמה. השופט ברק אינו מותיר ספק בנוגע לאחריות להפרות אלו: מבצע "חומת מגן" תוכנן מראש, לרבות המעצרים הנרחבים. היה צורך להיערך למעצרים אלו גם מבחינת סיפוקם של תנאי מעצר אנושיים. את התנאים שניתנו בפועל אין להצדיק בלחץ הקרבות.
שוב, כוחו של בית-המשפט עומד לו לגבי מה שכבר חלף ועבר. ומה לגבי המצב החמור הנמשך במחנה? כאן בית-המשפט ממהר לקבוע שהתנאים עומדים בסטנדרטים המינימליים. ובכל זאת, בשני עניינים הוא בוחר להתערב: לא בצפיפות הקשה, לא בשירותים שאינם אלא חור בבטון, לא בחום הבלתי נסבל בקיץ ולא בחוסר האוורור. בכל אלו קשה לשופטים לקבוע מסמרות: מה בהכשרתם או בניסיון חייהם יכול לסייע להם לקבוע מהו המרווח המינימלי הסביר בין מיטות באוהל בשטח נתון? או מהו, במטרים רבועים, השטח הנחוץ לכל כלוא? והאם הם יכולים לדמות בכלל את השינה באוהל מחניק ומסריח? אבל יש דברים עמם הם יכולים להזדהות. שני דברים אלו היו הצורך לאכול על הרצפה והעדרם של ספרים, עיתונים ומשחקים. בית-המשפט דורש בפסק-הדין, שהצבא ישקול הכנסת שולחנות אוכל למתחמי הכליאה, וקובע שעל הצבא לדאוג לכך שהאסירים יקבלו ספרים, עיתונים ומשחקים די צורכם.
מה צופן העתיד בעניין מחנה עופר? תלונה פלילית על ה"הפרות הבוטות" של הדין בתחילת קיומו של המחנה כבר הוגשה לפרקליטות הצבאית וליועץ המשפטי לממשלה. אלו לכודות בעניין זה בין אי-רצונן לחקור ולהרשיע בכירים במערכת לבין החשש שהעדר חקירה יפתח את הדרך לטריבונאלים בינלאומיים. שולחנות לא הוכנסו לכלא, וגם ההוראה בדבר הספרים, העיתונים והמשחקים אינה מקוימת. אכן: הצבא מצא תקציב להקמת חומת בטון חדשה לשמירת האסירים. אבל העיתונים שנשלחו להם, תרומת מערכת "אלקודס" מתגוללים במים ובבוץ.
*הרשימה פורסמה במקור בתרגום לאנגלית במגזין News from Within כרך VIX גיליון 3 (מרץ 2003).