פשעי מלחמה וטיח
לא הכי פשוט להיות צבא של פושעי מלחמה במאה העשרים ואחת. אפשר למנוע מכלי התקשורת להגיע לזירה. אפשר לקחת את מכשירי הטלפון הסלולרי של החיילים לפני שהם יוצאים לפעולה. אפשר לטשטש תמונות של חיילים ולהסתיר את שמותיהם. אבל קשה, קשה מאוד, להעלים את העובדות לאורך זמן.
כבר בזמן ההתקפה הישראלית על עזה בדצמבר 2008 וינואר 2009 היו ידיעות רבות וברורות על פשעי מלחמה המתחוללים ברצועה. ההתקפה החלה בהפצצה של מסדר סיום של קורס שוטרים – אירוע אזרחי מובהק. גם בהמשך התאפיינה ההתקפה הישראלית בפגיעה מאסיבית וחסרת אבחנה באזרחים. כעת, חודשיים לאחר סיום הפעולה הישראלית, כתב האישום נגד הצבא הישראלי ממשיך להתגבש, מגובה בעדויות של תושבי הרצועה, בתחקירים של גורמי חוץ ובראיות אובייקטיביות הנאספות בשטח. בין הראיות שנחשפו לאחרונה: הקלטה של תדריך לחיילים ותרשומת של קצין ישראלי, שנשכחה בשטח, המלמדות על התרת דמם של אזרחים ושל צוותי חילוץ רפואיים. המערכת הישראלית של הכחשה וטיוח נבוכה במיוחד כאשר ההאשמות כלפי הצבא הישראלי זכו לגיבוי מעדויות של חיילים ישראלים שסיפרו לפי תומם על מעשים שהם היו עדים להם או מעורבים בהם – מעשים שהם פשעי מלחמה מובהקים.
שלושה תחקירים מצולמים שפרסם העיתון הבריטי "גרדיאן" מוסיפים נדבך לראיות המצטברות על פשעי מלחמה שיטתיים שביצע הצבא הישראלי בהתקפה על רצועת עזה.
התחקיר הראשון מתמקד בשימוש הישראלי במטוסים ללא טייס להתקפה על מטרות אזרחיות. הגרדיאן מביא מומחה צבאי המעיד על היכולת הטכנולוגית המרשימה של מפעילי המטוסים ללא טייס לקבל תמונה מצולמת מדויקת של המטרה ולפגוע בה מרחוק באופן מדויק ביותר. הגרדיאן מפנה גם לציטוט של מפעיל מטוסים ללא טייס שפורסם באתר "שבוז", אתר שמיועד לחיילים ישראלים. הפרסום מלמד שמפעילי המטוסים הללו היו מסוגלים לזהות היטב את מטרותיהם – עד לרמה של צבע המכנסיים. על רקע היכולת הטכנולוגית הזו לזיהוי ולפגיעה מדויקים מציג התחקיר שני מקרים של פגיעות קטלניות באזרחים על-ידי מטוסים ללא טייס. במקרה האחד מדובר היה בנשים שנפגעו ברחוב, במקרה השני במשפחה ששתתה תה בחצרה ביתה. הצבא הישראלי בחר להגיב באמירות כלליות על דבקותו בחוקי המלחמה, ולא לחשוף את ההקלטה המצולמת של האירועים, כפי שבוצעה מהמטוסים בזמן אמת ושבהכרח מצויה בידיו.
התחקיר השני מספר את סיפורם של שלושה ילדים ששימשו כמגן אנושי לחיילי הצבא הישראלי. הילדים הופשטו עד לתחתוניהם ונדרשו ללכת לפני הכוחות הישראלים בעת שאלו סרקו בתים (שלאחר מכן הוחרבו). לאחר מכן נדרשו הילדים לשבת לפני שורת טנקים ישראלים. בית-המשפט הישראלי עצמו פסק שהשימוש במגינים אנושיים אסור בתכלית. הצבא הישראלי מסר בתגובה שלאחר בירור עם המפקדים באזור הרלוונטי "לא נמצאו ראיות" לשימוש במגינים אנושיים. או במלים אחרות: כשהקצינים נשאלו אם הם או פקודיהם ביצעו פשעי מלחמה הם השיבו שאינם מכירים מקרה כזה, ואנחנו – אנחנו מתבקשים להאמין.
התחקיר השלישי מתמקד בפגיעה בכוחות חילוץ רפואיים. 16 אנשי רפואה נהרגו בהתקפה ועוד 22 נפצעו. חמישה עשר מתוך עשרים ושבעה בתי-החולים של עזה הותקפו. התחקיר מביא שורה של עדויות של צוותי רפואה שהותקפו על-ידי הישראלים בנסיבות בהן לא ניתן היה אלא לזהות אותם כצוותי חילוץ, העוסקים באיסוף פצועים לאמבולנסים. התחקיר מביא גם צילום וידאו המראה צוות רפואי, שאוסף פצוע על אלונקה ומותקף בעת שהוא מתקרב, נושא את האלונקה, לאמבולנס. תגובת דובר הצבא הישראלי בתמצית: החיילים הישראלים מונחים שצוותים רפואיים אינם מטרות לפגיעה, אולם צוותים רפואיים הפועלים בשטח לוקחים על עצמם סיכון.
אחרי הצפיה בסרטים האלו ובראיות האחרות המצטברות, הראש נמלא במחשבות מציקות ובשאלות מנקרות. כיצד מתדרדרים בני אדם צעירים למעשי זוועה שכאלו? איך יכולה חברה שלמה לחיות בידיעה ובהכחשה של הפשעים השיטתיים הנעשים בשמה? כמה רוצחים בדם-קר מסתובבים במרכזי הקניות בירושלים ובמועדונים בתל-אביב? איך ניתן להשתחרר מההסתאבות, מהאטימות ומהאכזריות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית ושמעשים כאלו משקפים ומחזקים? ומי ידאג שפשעים כאלו לא יישנו ושהפושעים ייתנו את הדין על מעשיהם?
דבר אחד ברור: לא מדובר במעשים בודדים של חיילים חריגים. חלק מהמעשים הם פרי מדיניות שלא יכול להיות שלא נקבעה בדרגים הגבוהים ביותר. חלק מהמעשים הם פרי ה"אווירה" שיצרה המערכת סביב החיילים, פרי "רוח הדברים" שהוחדרה בחיילים באינספור דרכים, פרי הסאב-טקסט של הפקודות המפורשות. המסר הכללי שמשודר לציבור הישראלי בכלל ולחיילים בפרט כבר שנים הוא שכל הפלסטינים הם אויבים. שכל הפלסטינים תומכים בטרור ומעורבים בו. שהדרך היחידה להיאבק בהתנגדות הפלסטינית היא באמצעות הפעלת לחץ על האוכלוסיה האזרחית. שאנחנו חייבים "להראות להם". השיח הזה אינו רק נחלתם של חיילי חי"ר מורעלים. כשהמשנה לנשיא בית-המשפט העליון הישראלי כותב ש"אין ניתן לדעת מיהו תושב פלסטיני תמים, מיהו פעיל טרור ומיהו תושב פלסטיני העלול לסייע לטרור" וכשפרקליטות המדינה הישראלית מכריזה שלחץ על האוכלוסיה האזרחית באמצעות פגיעה באספקה חיונית היא צעד לגיטימי, מה לנו כי נלין שהחיילים מזלזלים באבחנה בין אוכלוסיה אזרחית לבין מטרות צבאיות? אחרי שנים של ביצוע פעולות ענישה קולקטיביות כנגד אוכלוסיה אזרחית, וכשהשכם והערב הם שומעים פוליטיקאים ועיתונאים קוראים לטבוח באוכלוסיה הפלסטינית כאמצעי ענישה והרתעה – מה לנו שנלין על כך שהחיילים מפנימים את המסר?
במשך שנים הצבא הישראלי מבצע פשעי מלחמה ומצליח לחמוק מאחריות. מערכת התירוצים מוכנה מראש. שיטות הטיוח מוכרות להפליא. וכשבמקרה כזה או אחר צילומי וידאו מרשיעים תופסים את מערכת הטיוח כשמכנסיה למטה – מופעל נוהל הש"ג, וחייל כלשהו נדרש לשלם את המחיר – אבל לעולם לא מחיר כבד במיוחד. בכל פעם שמטויחת הכאה של עצור, בכל פעם שמטויחת התעמרות בעובר אורח, בכל פעם שמטויח רצח של מפגין – ניתן האות למעשים חמורים עוד יותר. כך צפוי גם הפעם. ההתקפה הישראלית הבאה עשויה להאפיל על כל הזוועות שהתגלו בהתקפה הקודמת.
על החברה הישראלית להתעשת ולשים קץ למגמות ההרסניות הפושות בקרבה. אבל חשוב לא פחות שהקהילה הבינלאומית תעשה מעשה. אמנת ז'נבה מחייבת כל מדינה לחפש פושעי מלחמה ולהעמידם לדין בפני בתי-המשפט שלה בלי קשר לאזרחותם. זהותם של המפקדים הבכירים שניהלו את המבצע ברצועת עזה ידועה, וכך גם של שר הביטחון וראש הממשלה הישראליים שעמדו מאחוריהם. מדינה שהם מגיעים לשטחה והיא אינה עוצרת אותם, חוקרת אותם ומעמידה אותם לדין מפרה את הוראות אמנת ז'נבה. כמחצית הישראלים בגילאי 21-18 משרתים שירות סדיר בצבא הישראלי וישראלים רבים משרתים בו שירות קבע. החובה המזערית המוטלת על מדינות העולם היא לתשאל ישראלים בגילאים הרלוונטיים הנכנסים בשעריהן בנוגע לשירותם הצבא ולמעורבותם בסוגים ספציפיים של פעולות, על מנת לאתר חשודים פוטנציאליים בפשעי מלחמה. קוראי הגרדיאן צריכים לזכור שהרוצחים מעזה אינם מסתובבים כעת רק ברחובות תל-אביב. רבים מהם יוצאים להתאוורר גם במועדונים של לונדון.
*הרשימה נכתבה במרץ 2009 לפרסום באנגלית במגזין Challenge.