צבע גוף

אם היו שואלים את רון למה הצטרף לליגה המהפכנית, הוא היה מסוגל בוודאי לתת הרצאה מאלפת על ההכרחיות של מהפכה פרולטרית דווקא בתנאים המיוחדים של ישראל. הוא היה מדבר על החיבור בין ההתרוששות הגוברת, האפליה האתנית החריפה והמשבר הפוליטי המתמשך בצל מלחמה שאין לה סוף ושאינה מספקת ניצחונות... הוא היה משווה בין המצב בישראל של היום לזה שבמקומות אחרים ערב מהפכה. הוא היה מצטט מכתביהם של מרקס ושל לנין ומוסיף הערות ביקורתיות. והשואל היה יכול רק לנסות להסיט את השיחה למקום אחר – ולשווא. אבל בלבו ידע רון שהתשובה היא הרבה יותר קצרה. התשובה היתה: חובב.

זה היה בפסטי-רבין לפני כמה שנים. או אולי באירוע מוסיקלי אחר באותה כיכר. הבחור היפה ביותר בעולם עבר מולו – חולצה אדומה שחוקה ורפויה משחקת על גופו, רגע נצמדת פה ורגע מתנופפת שם. הוא חייך אל רון. עיניו הירוקות הצמיתו את רון לחצי שניה. הוא נתן לו כרוז. והמשיך. זה היה חובב.

את השבועיים הבאים בילה רון בלימוד כל מלה באתר האינטרנט של הליגה. אחר-כך עבר לספריית האוניברסיטה, ומצויד במטלית אבק עבר על הספרים שבמדפים שהכילו את ספרי מרקס ואנגלס, לנין, רוזה לוכסמבורג ושאר שמות שקודם לא הכיר – הכול בתרגומים ישנים ובשפה אנכרוניסטית. ובסוף העז להגיע לפגישה של הליגה. מה היה נושא הדיון? מה היו ההחלטות? לרון אין מושג. אולי רון יכול לתאר באופן עמום את החדר החשוף למדי שבו התנהלה הפגישה, אבל בפרטי פרטים הוא יכול לשחזר כל תנועה, כל מחוות גוף, כל זיע בפנים של חובב. הוא לא ידע מה לומר. הוא פחד שאם יאמר משהו לא נכון חובב יזלזל בו לנצח. הוא נרשם לרשימת המייל של הקבוצה אבל פחד להגיע לפגישות הבאות.

עברו בערך חודשיים. הוא היה מקבל את ההודעות של הליגה, קורא, מתחבט ויושב בבית, קרוע. ואז הגיע הודעה על פגישה להכנת שלטים לקראת איזו הפגנה – משהו להזדהות עם שביתת פועלים באלג'יריה. במקום המפגש הרגיל של הקבוצה היו פעילויות כל אותו השבוע, ולכן נקבעה הכנת השלטים אצל חובב. הכנת שלטים היא דבר אחר מדיונים אידיאולוגיים או תכנון פעילות. רון ידע שבזה הוא לא יפקשש. וזו גם הזדמנות לראות את הבית של חובב... הכרות עם בית מלמדת כל-כך הרבה על הבנאדם... הוא שלף מהארון את הבגדים משיעורי הציור שעשה לפני שנים ("המכנסיים הכחולים מזכירים בגדי עבודה פרולטריים" חשב). באיחור מדוד היטב של 20 דקות (לא להיות הראשון, אבל גם לא לזלזל בזמנים) הוא צלצל בדלת של חובב.

"שלום רון, איזה כיף שבאת, חשבתי כבר שנעלמת לנו..."

"לא, לא נעלמתי... מה פתאום? מי עוד נמצא?"

אבל כמו שזה קורה לעתים קרובות כל-כך בחוגים כמו הליגה, שמארגנים מהפכות המונים, היחיד שנמצא מלבד רון היה חובב.

חדר גדול עם תקרה גבוהה. כמה פוסטרים על הקירות – בעיקר בגוונים של אדום ושחור. שולחן כתיבה ומחשב. קרטון עם גליונות העיתון של הליגה. מדפי ספרים מבולגנים. שטיח שגולגל לפינה. מיטת נוער. ערימה קטנה של קרטוני ביצוע. צבעי גואש, קעריות מים ומכחולים. בד לבן פרוש על הרצפה – חובב כבר הספיק לשרטט עליו בעיפרון את הססמה המרכזית עליה הוחלט בפגישה "די לשלטון ההון" ומתחת לזה בגדול יותר: "הכוח להמונים!".

הם התחילו בעבודה. רון, החל לצבוע בשחור את "די לשלטון ההון". חובב, במקביל, עבד באדום על האותיות הגדולות של השורה התחתונה, מתחיל מה-ם, ממשיך ל-י', ל-נ'...

כשהגיע חובב ל-ה' של ההמונים הוא שלח את ידו לכיוון הצלחת של הצבע האדום. רון, שהיה שקוע בסגנוּּן הצ'ופצ'יק של ה-ט' של שלטון ההון גם שלח בדיוק באותו רגע את ידו בתנועה מוכנית לאותו כיוון, עיניו נעוצות בבד, בהרהור אם למתוח את הקו עוד טיפה כלפי מטה. התאונה היתה בלתי נמנעת – פס דק של גואש שחור נמתח בין הוורידים שהשתרגו על זרועו השרירית של חובב. "הי, חבר, רק תיזהר על הבד!" אמר חובב חצי צוחק ומשך פס צבע אדום לאורך לחיו המסמיקה של רון, שהתרומם בבהלה מהבד. הצחוק של חובב יצר אצלו גומות לחיים שהקסימו את רון, שבהה – מאובן למחצה – ביופי שמולו. חובב טבל את המכחול בצבע האדום ובמקום להמשיך ב-ה', עבר אל החולצה של רון. רון עקב אחרי תנועות המכחול: "ה-י-ו מ-צ-י-א"... רון ניחש את ההמשך, וטבל את המכחול השחור בצבע. חובב לבש – כמו תמיד – חולצת טי מהוהה בצבע אדום. הוא הציץ בעיניו של חובב, מצא שם את האישור, והחל לשרטט על החולצה האדומה את המשך הססמה: "ד-ר-ש-ו א-ת ה-ב-ל-ת- א-פ-ש-ר-י". מאחיזתו במכחול הוא ספק חש ספק מנחש את קווי המתאר של החזה של חובב – ואחר-כך של הבטן.

"ו-ת-י-י-ם" המשיך בינתיים חובב לשרטט. הצבע הלח חודר דרך החולצה. לטיפות המברשת מדגדגות דרך הבד הדק את עור החזה... האם רק נדמה לרון שחובב התעכב טיפה כשהמכחול שלו עבר בדגדוג מעל הפטמה הימנית שלו?

חובב ניער את המכחול, וכמה טיפות נשרו על הפנים של שניהם. הוא טבל את המכחול בצלחת של צבע סגול וחזר לחולצה של רון, לאזור הפטמה הימנית, כותב הפעם לאורך הגוף, מהחזה לכיוון הבטן. רון הטה את גופו שמאלה, עוקב אחרי המכחול החולף עליו, עוצר את נשימתו. "א-ם א-נ-י ל-א י-כ" – המכחול הגיע לקצה החולצה, לקו המכנסיים. עיניו הירוקות של חובב שקעו עמוק בתוך עיניו של רון והמכחול שלו הסתנן אל מתחת לחולצה, מרים אותה קלות ומשרטט את ה-ו' על קו המותן של המכנסיים. שערות המכחול דגדגו בעדינות את העור, והותירו אחריהן רטיבות שהלכה וטפטפה, נוזלת אט-אט לאורך קו המכנס. הל' כבר נכתבה על המכנס הימני של רון שמתח את רגליו הצדה, לתת לחובב עוד מרחב לכתיבה. וחובב המשיך לאורך המכנס: "ל-ר-ק-ו-ד ל-ז-ה"... ואז נשכב על גבו: זה היה תורו של רון. רון לקח את המכחול והמשיך בסגול על מכנסיו של חובב, מתחיל בקרסול ומסיים ליד הכפתור העליון של המכנס "ז-ו ל-א ה-מ-ה-פ-כ-ה ש-ל-י". את ה-ל סלסל באטיות מעל פתח המכנסיים של חובב, שהלכו וטפחו.

חובב התרומם קצת, נטל את המכחול והחל לרשום על המכנס השני של רון. היד שלו רעדה קצת, והאותיות היו עקומות. רון התקשה בהתחלה לזהות את הססמה: "ת-ו-ר-י-ד א-ת ה-ח-ו-ל-צ-ה". רון תפס בשולי החולצה שלו, והססמה של אמה גולדמן איבדה את ראשיתה. גם הוא רעד עכשיו – לא מהקרירות הרטובה של הצבע על גופו אלא מההתרגשות לשבת כך, בלי חולצה מול המבטים הטורפים של חובב... 

אבל חובב התפרץ בצחוק.

"לא שלך! החולצה שלי, התכוונתי, חמוד!"

הם ישבו עכשיו על הברכיים על הבאנר מכוסה הנתזים, זה מול זה, כמו דמויות מראה. רון הושיט את ידיו, ולאט לאט קילף את החולצה של חובב, עוקב במבטו אחרי העור הנחשף טפח אחר טפח. אחרי שהחולצה עברה את קו הראש של חובב, החליקה מעל זרועותיו והושלכה לפינת החדר, תפסו שניהם את המכחולים.

"רגע, תורי!" אמר רון.

"אבל אני רוצה..." הטון של חובב היה מתיילד.

רון ויתר לו, וחובב החל לכתוב על החזה שלו בדיוק את מה שרון תכנן לכתוב על חובב:
"נ-ש-ק א-ו-ת"...

אבל לפני שהספיק להשלים את הכתובת, השפתיים שלהם נפגשו, ולשון התערבלה עם לשון, והזרועות נפגשו עם השכמות, וכל האותיות נמרחו זו אל תוך זו, ואחרי שהאותיות שעל החזה נמרחו הגיע גם תורם של השלטון ותורם של ההמונים, שהשאירו את חותמם על הגב של שני גופים מהודקים מתגלגלים מצד לצד, בועטים בטעות בצלחות צבע ומים...

כמה שעות אחר-כך, היתה עדיין רצפת החדר מכוסה בנתזים ובשלוליות של צבע. בגדים  ונעליים היו מושלכים בכל מיני פינות. צופה קפדן היה יכול להבחין בתוך המהפכה גם בעטיפה קרועה של קונדום. שרידים של צבע נותרו גם על חרסינות המקלחת של חובב. רון וחובב שכבו במיטת הנוער הצרה, מצמידים את גופיהם הערומים זה לזה. רון הניח את ראשו על הכר, מפזר עליו את התלתלים שלו שהיו לחים מהמקלחת המשותפת. חובב שכב מאחוריו, נשען על מרפקו ומעביר את ידו השניה בשערות הראש של רון, מדי פעם גולש ללטף את עפעפיו או את אפו, והוא מהמהם בשקט פזמונים מהפכניים בעברית, בערבית ובספרדית. ובין בית לבית הוא היה נעצר לרגע – לא לנשימה אלא כדי להגניב נשיקה חטופה לחבר רון.