שני חודשים במאי*

יושב בחתונה של קרובי משפחה. התקרה גבוהה. התאורה מוזהבת. הכול מכריז: פעם בחיים יש לנו כסף. נבלות של שישה דגים נועצות בי עיניים מזוגגות מתוך הצלחות של שותפיי לשולחן. חזה עוף? שואלת אותי מלצרית. מתי אצלך? שואלת אותי קרובה לא מזוהה. ואני מפנטז את מאי.

 

האחד במאי החל כחג פגאני, חג של חופש לא מרוסן, אנארכיה ושחרור חושני. ויש שחוגגים אותו כך עד היום. גברים בחצאיות, בעירום, בצבעי גוף, בדראג – וגם לסביות וטרני'ז – מסתחררים מסביב לגזע עץ מקולף, מחזיקים סרטים הנכרכים סביב הגזע ויישארו שם עד להתחדשות של השנה הבאה. זה התרחש, אני נשבע לכן, ויתרחש שוב השנה – ולא בפנטזיה פרטית שלי אלא במקום אמיתי ששמו שמור במערכת. מקום, שככל שהוא שקוע מבחינה גיאוגרפית בלב הגזענות, המסחור והניצול של ארצות הברית של אמריקה, יוצר בתוכו מציאות אחרת. וכמו הדבר הכרחי (ואיך הוא יכול שלא להיות הכרחי) המציאות הזו כוללת לא רק חופש מיני וגופני גמורים, לא רק חופש לצאת לעולם עם כל הפנטזיות הכמוסות. המציאות הזו כוללת גם אהבה עצומה לכולם, אחווה של צעירים וזקנים, התחברות של נשאי איידס וטיפוסים שליליים, אוכל שכולו טבעוני (עם נוכחות מתנצלת מדי פעם של קצת חלב) ובוז גדול לקפיטליזם האמריקאי ולביטחון הלאומי. החופש הוא חופש לא רק מדיכוי חיצוני, אלא גם מאותו דיכוי שהפנמנו אותו בתוכנו ומעכל אותנו כמו חומצה מבפנים: דימויים של גופניות ושל יופי נמסים בתוך המערבולת של גופים מכל הצורות. הפחדים מתנפצים במקום שפנטזיות אינן כרוכות בקלון. הבושה מתנדפת במקום בו התמודדות עם כאבים, כמו להיות קורבן גילוי עריות, יכולה להיעשות בתוך חום של חיבוקים אוהבים. וברגע המכונן של הטקס, רגע לפני ההתפרצות האקסטטית, נזכרים גם במי שהתייצבו מול בעלי-ההון והמשטרה באותו אחד במאי מדמם בשיקאגו, ושמתייצבים מולם ביום זה ממש, מניפים את הדגל האדום.

 

בעת שביער הרחוק ההוא יסתחרר הפסטיבל של מאי, בישראל לא נפסיק להעלות ולהוריד דגלים למחצית התורן. מאי בישראל הוא טקס לאומי קולקטיבי מתמשך. חודש של גיבורים ושל קורבנות. חודש של התגייסות לנראטיב. כהקדמה לחודש מאי נציין את יום השואה, כאירוע ייחודי בהיסטוריה האנושית, שאנו כעם היינו קרבנותיו – ומתוך כך נישאר לנצח קורבנות אולטימטיביים. לא נשאל אלו כוחות חברתיים גרמו לשואה או אלו מערכות ערכים אפשרו אותה. לא כל שכן, לא נשאל איפה אפשר לזהות כוחות וערכים כאלו במציאות שלנו; איפה אנחנו מהדהדים את המגמות שהביאו להשמדת עם, לרדיפת ההומואים, הצוענים, מתמודדי הנפש, מתנגדי המשטר; איפה אנחנו ממשיכים את המגמות שהולידו את המלחמה שגבתה את חייהם של מיליונים. לא יעבור שבוע ונציין את יום הזיכרון. אירועי יום הזיכרון, שרובם ינועו בין פולחן-מוות לאומני לבין התייחדות עם כאב אישי, ישתיקו את השאלה למה הורגים ונהרגים ולמען מי. ואם יעלה רחש של הרהור כזה, הוא ייאלם בשאון זיקוקי דינור שיתפוצצו תכף בשמים. קחו פטיש פלסטיק ומכל קצף, ותשמחו! הרעם מחריש האזניים של מטוסי הקרב המנמיכים טוס יוציא אותנו בהתרגשות למרפסות: היום הם לא מפציצים אף שכונה. היום הם חוגגים את יום ההולדת של המדינה שנוסדה במהלך של טיהור אתני ושממשיכה להשמיד בשיטתיות את המשאבים של בני הארץ הזו כדי להעשיר שכבה צרה של בעלי הון. ובל"ג בעומר, את מה אנחנו מציינים: את העם שנלחם על חירותו מול האימפריאליזם שגילמה אז רומא? או את הקנאות הדתית שקידשה את הדם הנשפך למען השליטה על אדמה? ואולי זו פשוט הזדמנות נוספת לצלות בשר על-האש, זכר ליום העצמאות. העשן המחניק של המנגלים, המדורות והשריפות בקושי יתפזר לפני שנציין את "יום ירושלים" – עוד פרץ של פטישיזם של מלחמה וכיבוש, מהול במשיחיות לאומנית. כך, בתוך כחודש אחד, הטקס הקולקטיבי הארוך, שהתחיל באצבע מאשימה כלפי הגויים, מתוך הכבשנים של אושוויץ, מגיע לפורקן האקסטטי שלו בשירת "שיישרף לכם הכפר" במצעד הדגלים בסמטאות הרובע המוסלמי.

 

איזה חודש מאי אנו בוחרים? לאיזה טקס נצטרף? בואו ננטוש את מדורת השבט הלאומית-בדלנית ואת פולחן הקרבנות שהיא תובעת. נצטרף לריקוד המסחרר שמחבר אותנו עם האנושות ועם הטבע כולו.

 

הפנטזיה של החופש יכולה להיות חלק מהחיים שלנו כאן. קשה לממש אותה בסצינת המועדונים כל עוד אנחנו סוגדים לגוף גברי חלק, רזה ושרירי, שמשאיר אנשים אחרים בשנאה מתמדת לגוף שהם משתדלים לא להסתכל בו במראה. קשה לממש את הפנטזיה במקום שבו לנשים אין פתחון פה. קשה לממש אותה במקום שללסביות ולהומואים רבים כל-כך אין ביטחון בכך שמחר עוד יהיה להם מקום עבודה, שלא ייזרקו מדירותיהם לרחוב, שהמדינה לא תחתוך בסכומי הכסף הצנועים שהם מקבלים כקצבאות רווחה או כפנסיה. ואיך אפשר להרגיש חופשיים ובטוחים כשאנשים חמושים מסתובבים בקרבנו, והם נושאים עמם את ההרס והדיכוי שזרעו קודם לכן בשטחים הפלסטיניים הכבושים?

 

הדרך לחופש עוברת דרך התמודדות עם הדיכוי והגזענות. האם יש ללסביות מקריית מנחם מקום בבית הפתוח? ואיך יטפסו לסביות נכות את כל המדרגות?** כמה מאתנו יצאו מהארון והכניסו לתוכו את האבא מרוסיה או את האמא מתוניס? איזו סולידריות יש לנו עם בני-אדם כמונו מבית-לחם ומשכם? כמה פחד יש לאדם עם איידס לספר את זה לנו – ומה עשינו כדי שלא יפחד? כמה אנשים לא מגיעים למסיבות שלנו כי הם מתביישים בגוף שלהם או מרגישים בודדים יותר מתמיד כשהמוסיקה גוועת מאחוריהם והם הולכים ברחוב לבד, אחרי לילה שלא היה בו אפילו חיבוק אמיתי אחד? והאם אנחנו באמת נאורים כל-כך כשעיקרון השוויון נלעס בפה שלנו יחד עם הגופות המרקיבים של פרות ותרנגולות שחוטים?

 

ההתמודדות עם השאלות האלו לעולם איננה מסתיימת. אבל היא שולחת אותנו למסלול שהוא לא רק מוסרי ומאתגר אלא גם משחרר. הייתי רוצה שיצטרפו אלינו בו כל הקרובים וחברי המשפחה באולם החתונות בחיפה, עם הזוגיות ההטרוסקסואלית שלהם, ילדיהם שבצבא ומסלול החיים שמכתיב להם את התינוקות שבדרך. אני מדמיין אותם קופצים על השולחנות, זורקים באוויר את הבגדים המעיקים שלוחצים חלקי גוף לא תקניים או מסווים אותם. הנשים חולצות את נעלי העקב המכאיבות, והדודים הפולנים מדלגים לתוכן ומושכים ליפסטיק על שפתיהם (דבר שעד היום היו עושים רק בעומק חדר האמבטיה, לכמה רגעים, ואז שוטפים היטב-היטב). המלצריות מרוקנות את קופת הכסף של בעלי האולם, ומתייצבות בראש ההמון. והן, וההמון בעקבותיהן – רוקדים במורד הרחובות, וחוסמים את כביש החוף. ציפורים מרחפות מעל, במקוריהן הדגים מהמטבח, והן מטילות את הדגים חזרה לים. ובדרך למסיבת האסיד הגדולה בכנסת מפיל ההמון את חומת ההפרדה, נוטע מחדש את עצי הזית העקורים ומשחרר את כל התרנגולות הכלואות במושבי השרון.

 

 

ואם הקרובים שלי האלו ממשיכים לנבור במזלגותיהם בדגים המוטלים בצלחותיהם, אז אולי יעשו זאת לפחות הקרובים האמיתיים שלי, פה, בבית הפתוח.

​

 

* הגרסה המקורית של הרשימה הזו נכתבה באפריל 2003 ל"דף הבית" – חוברון חודשי שהוציא הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות. לקראת הפרסום באתר היא עברה עריכה ושינוי מקיפים.

 

** הבית הפתוח היה אז בקומה העליונה בבית מנדטורי, נטול מדרגות, ברחוב בן יהודה בירושלים. כיום הוא מונגש.