איך לפרק קבוצת פעילות
קבוצות פעילות יכולות להוות סכנה חמורה למשטר – כל משטר. כדי להגן על יציבות החברה שלנו, מובאים כאן מספר טיפים לפירוק גרעינים אלו של תסיסה וחוסר יציבות. אשמח לשמוע גם את הרעיונות שלכם: בסופו של דבר, בזה תלוי סלע קיומנו!
פיל לבן
דרך מצוינת לפירוק של קבוצת פעילות היא לגרום לה לאמץ פרויקט תובעני שדורש תחזוקה מתמדת והשקעה קבועה שהיא מעבר למשאבים שקיימים בקבוצה. פרויקט שישאב את כל האנרגיה של הפעילים, ועדיין זה לא יספיק. זו יכולה להיות מחויבות להפעיל באופן שוטף מקום כלשהו למשך שעות ארוכות. זו יכולה להיות מחויבות לקיים אירועים קבועים במספר ובתדירות שמעבר לכוחה של הקבוצה. או משהו מעין זה. כאשר כל האנרגיות נחוצות לתפעול שוטף של פרויקט שרק מקבל ואינו נותן, לא תהיה התפתחות של הקבוצה, התפתחות שהיא תנאי חשוב לקיומה. עם הזמן אנשים יהיו מותשים ומשועממים, ההכרח לקיים את הפרויקט שהוא גדול על הקבוצה יביא לסכסוכים על נשיאה בנטל, אנשים ירגישו חלוקה לא צודקת של אחריות. חלק מהאנשים ייקחו את תפקיד המצליפים, שמנסים להוציא מהאחרים יותר פעילות. אחרים ייעלמו כדי לא להיות כל הזמן בסיטואציה שדורשים מהם עוד. חלק יעשו יותר ויותר עד שהם יקרסו.
כמובן, לא תמיד השיטה הזו פועלת. ישנן קבוצות שיודעות להעריך היטב מה הן יכולות לעשות ומה לא. יש קבוצות שמקפידות, כשהן בוחרות פרויקט, למצוא פרויקטים כאלו שלא רק ידרשו השקעה אלא יהיו מקפצה להתפתחות ולפעילות נוספת. אותו מרכז מידע שדורש איוש מתמיד יכול להיות מקום שמגייס אנשים נוספים לקבוצה. אותם אירועים קבועים יכולים להיות כיפיים, מגניבים, מלאי אדרנלין ו/או יצירתיים, ולהפוך לאתר להכשרת פעילים, להעצמת אנרגיות, להרחבת מעגל הפעילים, לחשיבה פוליטית וליצירה ויישום של רעיונות יצירתיים. זה ההבדל בין פיל לבן למקפצה.
חפשו את המשת"פ
שיטה קלאסית לפירוק קבוצות פעילות היא ע"י יצירת חשדנות בין חברי הקבוצה.
ידוע שהשלטונות בכל מדינה (וגם גורמים כלכליים למיניהם) מעוניינים לדעת מה קורה בקבוצות פעילות, להשפיע על פעילותן ולשבש אותה. לשם כך הם מחדירים לארגונים – או מגייסים מקרבם – סוכנים שידווחו על המתרחש או אף ישפיעו על הארגון לפעול בכיוון הרצוי לשלטונות. לעתים מדובר בסוכנים פרובוקאטורים, שמנסים לגרום לארגון לנקוט פעולות שישמשו עילה לדיכוי שלו או להכפשה שלו בידי השלטון או התאגיד הרלוונטי.
חשוב להבין, שאם אתם רוצים לפרק קבוצת פעילות, עצם השתלתו של סוכן לא תעזור לכם. קבוצת פעילות חכמה תשקול את צעדיה בכל מקרה, ולא תיגרר אחרי סוכן פרובוקאטור – ממש כמו שהיא לא תיגרר אחרי אדם, שאינו מושתל, ושמציע רעיונות עוועים. אקטיביסטים מנוסים ישתדלו שלא להסתמך על אלמנט ההפתעה אלא יתכננו פעילויות כאלו שיעמידו את השלטונות בפני מצב של win-win מבחינת הפעילים, מצב שבו כל תגובה של השלטון תשרת את מטרותיהם. כאשר אלמנט ההפתעה נחוץ, או כאשר האקטיביסטים עושים פעילות חשאית, ממילא הם לא ישתפו במידע אלא את מי שבאמת נחוץ שידע: לא מחשש משתולים, אלא גם מהסיבה שאין טעם להעמיס סודות על מי שלא חייב לדעת אותם: לך תדע באיזה ניסיונות הוא יצטרך לעמוד כשמישהו ינסה לחשוף אותם.
הקלף המנצח האמיתי הוא לגרום לחברי הקבוצה לחשוד בחברים אחרים שהם משת"פים. משחק "חפש את המשת"פ" הוא הקלף המנצח שלכם. אתם אפילו לא צריכים שתול בשביל לגרום לאנשים בקבוצה לחפש שתולים. ואם יש לכם שתול בקבוצה – הסיכוי שהוא ייחשף (אם מדובר באדם מקצועי) הוא קלוש. בד"כ החשדות יופנו כלפי אנשים שהם פחות מקובלים בקבוצה, או שבאים מרקע שונה מאשר רוב חברי הקבוצה – ולא לשתול שיודע איך להשתלב יפה בסביבה. מעבר לחשדנות שתיווצר אתם יכולים להרוויח גם סגירה של הקבוצה בפני התחברות עם אנשים מרקעים אחרים, וזה רווח נקי, כי זה יחסום אפשרות לקואליציות מסוכנות בין קבוצות אוכלוסיה שונות, וממילא גם את הסכנה של איחוד בין מאבקים ואת הכוח הפוטנציאלי שבאיגום של ניסיונות חיים ומסורות שונות.
החשדנות תשאב אנרגיות, תערער את היחסים החברתיים בתוך הקבוצה, תפגע בגיבוש שלה, תסגור אותה בפני גורמים חיצוניים שיכולים להפרות אותה, ותיתן ערוץ לגיטימי לסכסוכים שכבר קיימים מתחת לפני השטח, סכסוכים שהושתקו עד כה כי מקורם בעניינים שנתפסים כעילות לא לגיטימיות לסכסוך. ברגע שניתן יהיה להלביש אותם בלבוש של "חפש את המושתל" זה יאפשר להם להתפרץ. מכאן הדרך להתפרקות הקבוצה היא קצרה.
השיטה הזו, למרות יעילותה הרבה, לא תמיד עובדת. ישנם אקטיביסטים שאימצו את הכלל לפיו יש להתייחס לכל אקטיביסט אחר כמי שעשוי להיות שתול ועשוי לא להיות שתול, ואת הכלל לפיו לעולם אין לשחק במשחק "חפש את השתול". את זהותו של השתול נגלה אחרי המהפכה, הם אומרים, כשנחטט בארכיון של השירות החשאי, וכרגע מה שנחוץ הוא לקרב את הרגע הזה, ועד אז: לדחות סיפוקים. לגישת האקטיביסטים האלו, השאלה אם אדם הוא שתול או לא היא פשוט לא שאלה רלוונטית. אם רעיון הוא רעיון רע, הוא פשוט רעיון רע – וזה לא משנה אם מי שהעלה אותו הוא סוכן-פרובוקאטור או סתם אדם שהיה לו רעיון גרוע. התנהגות מסוכנת היא התנהגות שיש לנסות למנוע – בין אם מי שנוהג כך עושה זאת בהוראה של השירות החשאי ובין אם הוא נוהג כך כי הוא חמום מוח סתם. מידע רגיש וחשאי הוא מידע שחולקים רק אם מי שבאמת נחוץ, ולא מפזרים לכל רוח – פשוט כי כך מתנהגים עם סודות.
אם נתקלתם בקבוצה שאלו הנורמות בה, אפשר לנסות לערער אותן. למשל, לאסוף מידע (מהשתול או בדרכים אחרות) ולדאוג שחברי הקבוצה יבינו שהמידע הגיע לידיכם. הסקרנות היא כוח אדיר, שיכולה להניע את מעגל השדים של חיפוש השתול. ואם גם זה לא הולך – too bad. אבל יש עוד שיטות לפרק קבוצות פעילות.
היועץ הארגוני
העידן המודרני הרחיב את הכלים שיש לנו לפרק קבוצות פעילות. אחד הכלים החדשים הוא היועץ הארגוני. המצאה נפלאה זו של "החברה האזרחית" וה"ארגונים הלא ממשלתיים" היא נכס שאין לזלזל בו. קבוצת פעילות מעוניינת לשפר את פעילותה. הם בוודאי רוצים "לייעל" את עצמם, כי דאגנו לחנך אותם על ברכי ערכי היעילות. הם יודעים שכמו בכל עניין, עדיף לקרוא למומחה, רצוי איש מקצוע עם תואר אקדמי ופנקס קבלות, ולהימנע מאלתורים של "עשה זאת בעצמך". הכי טוב מבחינתכם שהמומחה יהיה אדם שמעולם לא היה חלק מקבוצות פעילות מהסוג הזה, אלא צמח בעולם של חברות ועמותות. רוב הסיכויים שהשקפותיו לגבי מבנים ארגוניים הן מוגבלות ולא מתאימות לקבוצה. סיכוי גבוה שבכלל יש לו לא יותר ממודל או שניים של מבנה ארגוני, ושהכלים שלו לניתוח הצרכים הארגוניים הם כלים שבכלל לא רלוונטיים לניתוח הדינמיקה בקבוצה. בקיצור: כמו פיל בחנות חרסינה היועץ הארגוני צפוי להציע לקבוצה מיטת סדום שתהרוס אותה.
הקושי בשיטה הזו הוא, כמובן, לשכנע את הקבוצה להביא יועץ ארגוני, או להיעזר בגוף עם אידיאולוגיה סגורה בנוגע למבנים ארגוניים (נניח שתי"ל). ישנן קבוצות מרדניות, שמתעקשות לבנות לעצמן בעצמן מודל ארגוני שמתאים להן, בדרך של דיון פנימי והתנסות. ישנן קבוצות שהן אפילו יותר מתוחכמות, שלצד הבניה העצמית (פרי של יצירתיות, דיון פנימי ומודעות עצמית) שואבות גם ממודלים קיימים – אבל לא של חברות עסקיות אלא של תאים מפלגתיים, של קבוצות פעולה פמיניסטיות, של קהילות אנרכיסטיות ושאר מודלים ארגוניים היסטוריים, שהולכים ונשכחים ב"חברה האזרחית" בת-ימינו. אם נתקלתם בקבוצה כזו, ייתכן שלא נותרה לכם כבר שום אופציה חוץ מהמוצא האחרון:
כסף
כסף מסכסך את העולם. הרבה כסף יוצר תיאבון לעוד כסף. ועוד כסף מסכסך עוד.
הרבה כסף מאפשר לשלם שכר עבור פעילות, וכשיש מקבלי שכר קבועים, הפעילות של אנשים אחרים נוטה לרדת, שלא לומר שאפשר להצית רגשות של קנאה.
הרבה כסף מוביל למיסוד – ואז קל יותר לחבק את הקבוצה בחיבוק הדוב הממסדי – הרי פתאום צריך להקים עמותה, לדווח לרשויות, לפתוח חשבון בנק...
הרבה כסף מוביל לצורך בעוד כסף, ואז הרבה משאבים הולכים לגיוס כספים במקום לפעילות.
התלות בכספים מבחוץ היא כלי לאלף את הקבוצה (אם עוד נשאר ממנה משהו), כי בד"כ התורמים לא מעוניינים בפעילות שתהיה רדיקלית מדי. כסף יוצר תלות, ואת שיבר הכסף – להבדיל משיבר האנרגיה האנושית – קל יותר לסגור.
מעט מאוד קבוצות יעמדו איתן מול הכלי הזה. הן יסרבו לעסוק בגיוס כספים. הן ינסו להיאחז ככל הניתן במשאבים שהם מחוץ לכלכלת המזומנים (כשרונות אישיים, ציוד זמין, גרוטאות). ככל שהן יגייסו כסף הן יגייסו אותו לכיסוי צרכים חיוניים, לאחר שאלו התגלו (או כרזרבה לחירום) – הן יימנעו מיצירת תוכניות פעולה תובעניות מבחינה כספית, או כאלו שכל עילת יצירתן היא להיות פלטפורמה לבקשות לגיוס כספים. הן ינקטו דרכים למנוע סכסוכים על כסף (משכורות שוות? רוטציה בקבלת שכר?). הן יקדמו את הפעילות בהתאם לצורך ולא בהתאם למשאבים הזמינים. ובטח יש ליצורים הערמומיים האלו עוד פתרונות. ואם יש קבוצה שמצליחה בזה, באמת עדיף לכם לנסות לפרק קבוצה אחרת.