אלו פרתה
נציגי המדור* חזרו לאחרונה מהודו בבטן מלאה וגדושה - בחוויות קולינאריות וברעיונות נאיביים. בעקשנות הם טוענים, שאי-אלימות הוא נושא רלוונטי לישראל של היום. כשהביאו דוגמאות מהפעילויות של תעאיוש התערערה במקצת הסקפטיות שלנו. כשסיפרו לנו על עורך-דין פלסטיני ממזרח ירושלים, ששובת רעב מאז סוף אוקטובר ועד שתיפסק התוקפנות האמריקאית באפגניסטן, נשברנו. רשות הדיבור, אם כן, לנציגינו מתת-היבשת:
"אני סולח לכל היצורים החיים – מי ייתן וכל היצורים יסלחו לי; יש בי ידידות לכל היצורים החיים. אין איבה ביני לבין איש." – פסוקים אלו מהווים מוטו לחג השנתי החשוב ביותר של הדת הג'יינית. הם גם מתמצתים את רעיון האהימסה (הימנעות מפגיעה), שעובר כחוט השני בכל הדתות שמקורן בתת-היבשת ההודית. אי-אלימות איננה נתפסת רק כנחוצה לסדר חברתי צודק. זוהי מידה טובה שכל אדם צריך לטפח. אלימות יכולה להיות לא רק במעשה אלא גם בדיבור ובמחשבה, וגם במישורים אלו יש להימנע ממנה. אלימות איננה רק בין אדם לאדם אלא גם כלפי כל יצור חש. מכאן גם הצמחונות האדוקה, שמאפיינת את התרבות ההודית. מהטמה גנדי, היה צמחוני אדוק, וחלקים מחייו גם נמנע מחלב. הצמחונות הייתה עבורו חלק מרכזי מההוויה של אי-אלימות, הוויה שהוא הפך לכוח פוליטי וחברתי רב-עוצמה.
את הסיפור הבא תרגמתי מתוך חוברת המיועדת לילדי מהגרים ג'יינים בבריטניה:
היה היה פעם נסיך צעיר ונאה בשם נמיקומר. הוא עמד להינשא לנסיכה יפהפייה בשם רג'ול. ביום הכלולות הוביל נמיקומר תהלוכה של חוגגים לכיוון ארמונה של רג'ול. כולם היו במצב-רוח חגיגי, מוסיקה התנגנה, והנסיך ישב ברוגע במרכבתו. לפתע נשמעו קולות של בעלי-חיים. הקולות הלכו והתקרבו, ובמהרה אפשר היה לראות את מקורם: מאות בעלי-חיים היו כלואים בצפיפות בכלובים. היו גם דגים במכלים גדולים. בעלי-החיים היו חסרי מנוחה. עיניהם היו מתחננות.
הנסיך שאל את חבריו לפשר הדבר. ענו לו, שהחיות מיועדות לסעודת חתונתו.
הנסיך התעצב אל לבו. הכבשים המבוהלות נראו כאומרות "אנו נישחט בשביל הנשף של הנסיך." עיניו של אייל יפהפה היו מלאות בדמעות, כמו היה מבקש "אינני רוצה להיהרג, אני רוצה לשוב ליער ולרעות בחופשיות." תוכים ירוקים היו עפים אנה ואנה בכלוביהם, מבקשים דרך החוצה. שור חכם נראה כאומר: "האנשים האלו אכזריים. הם בוכים כשילדיהם מתים, אבל כיצד יכולים הם להרוג את ילדינו אנו? למה הם אינם מסוגלים לאכול רק צמחים ופירות, כפי שאנו עושים? איך הם יכולים לטעון לעליונות עלינו, כשהם הורגים בנו כל הזמן?"
הנסיך הרחום לא יכול היה לשאת זאת. לבו בכה מכאבן ומפחדן של החיות. הוא ירד ממרכבתו, פתח את הכלובים ושחרר את כל בעלי-החיים. הוא הורה לאנשיו להחזיר את הדגים אל הים. הציפורים התעופפו חופשיות ומאושרות. החיות רצו אל היער.
למקום הגיע המלך, אביו של הנסיך. "למה שחררת את החיות, נסיך?" – שאל בכעס. השיב הנסיך: "איך אנו יכולים לשמוח כשכל-כך הרבה בעלי-חיים סובלים? איך אנו, בני-האדם, יכולים לחגוג בטריפת כל החיות האלו, החפות מכל פשע, שאנחנו מופקדים על הגנתן? איזה טעם יש בשמחה אם היא נבנית על הסבל של רבים כל-כך?"
החתונה בוטלה. עם השנים נעשה הנסיך לנזיר, והנסיכה רג'ול - נזירה. הנסיך נמיקומר אינו אלא הטירתנקר [מורה הדרך, המקבילה הג'יינית לבודהה] העשרים ושניים.
בין הפצצה באפגניסטן "כנגד הטרור" לבין סגר בשטחים "עד הפסקת האלימות" ולאור הנרות שמדליקים חיילים-לעתיד בכיכר רבין, שווה להיזכר בקיומה של האופציה הזו שמציגה המורשת הג'יינית, של אי-אלימות שלוקחת את עצמה ברצינות ולא רק כסיסמה נבובה.
אלו פרתה: מתכון
המתכון להלן לא יהווה, אולי, מנה עיקרית בחתונה הודית, אבל הוא קל להכנה מהירה בבית – וניתן להמציא לו אינסוף וריאציות יצירתיות. מדובר במעין פיתה ממולאת. המשחק הוא בתוכן המילוי. הקונץ הוא באופן בו ממלאים את הבצק.
המלית הקלאסית:
מרכיבים:
תפוח-אדמה אחד, מבושל;
2 שיני שום;
חצי בצל;
פלפל חריף ירוק;
מלח ותבלינים (במקור משתמשים בגרם-מסלה. אפשר להשתמש גם בבהרט, כמון, פלפל שחור וכדומה).
מועכים את תפוח-האדמה למחית, קוצצים את הירקות עד דק, ומערבבים הכול עם התבלינים.
המדור עשה גם ניסוי מוצלח במלית שהורכבה מכרובית (טרייה), פלפל חריף אדום, בצל, קימל ותבלינים. כמובן, התוצאה היא כבר לא אלו-פרתה (פרתה של תפוחי-אדמה) אלא פרתה במילוי אחר. ומה דעתכן לנסות חמאת בוטנים?
הבצק ואופן ההכנה
הבצק הוא תערובת פשוטה של קמח מלא, מים וקצת מלח. שתי כוסות וחצי קמח, כוס מים וכפית מלח יספיקו לחמש פיתות.
לשים לבצק ויוצרים כדורים.
מרדדים כל כדור לעלה עגול (ולא דק) שקוטרו כקוטר כף היד.
במרכז העלה מניחים חופן מלית, מקפלים את הבצק מעל המלית בצורת נרתיק. סוגרים ומהדקים את פתח ה"נרתיק", ובידינו כדור בצק, שהמלית מוטמנת במרכזו.
את הכדור הזה שבים ומרדדים ליצירת עלה דק (אם המלית נחשפת פה ושם זה לא נורא. כדי למנוע מהבצק להידבק יש לטבול את העלה מדי פעם בקמח).
אופים (רצוי על טבון מאולתר) או מטגנים – ואוכלים בתשומת לב ובלי מחשבות אלימות.
*הרשימה נכתבה במקור בנובמבר 2001 עבור "בטן מלאה", מדור האוכל של "כאן" - המגזין של קבוצת התקשורת העצמאית.