40 שנות כיבוש ומשפט
ב-6.3.2007 דנו שופטי בית המשפט העליון לוי, ארבל וברלינר בשני תיקים פליליים שעניינם קטינים. בתיק האחד תקפו שני אחים (בני 13 ו-15) נער אחר משום שלא ברך את הצעיר שבהם לכבוד בר המצווה שלו. הם הפילו אותו לארץ, הכו בו והטיחו לבנה בראשו. הוא הובהל מטושטש הכרה לבית-חולים. לאחד האחים תיקים נוספים בגין עבירות אלימות. בתיק השני הגיעו שלושה נערים (בגילאים 14-16) למחסום צה"ל מצוידים בסכינים. לשלושתם לא היה שום עבר פלילי. אחד מהם נופף בסכין אל מול חיילת שהיתה בעמדה, מאחורי חלון זכוכית ממוגן. הילדים היהודים נשלחו ל-150 שעות של עבודות לתועלת הציבור, אך בית-המשפט החליט לאחר התלבטות שלא לבטל את הרשעתם. הילדים הפלסטינים לא רק הורשעו אלא נשלחו ל-27 חודשי מאסר בפועל, ובית-המשפט העליון לא מצא לנכון להתערב בעונש. זוג פסקי הדין האלו אינו מותיר ספק: מערכת המשפט מגויסת למלחמה.
The lawyers they conjoin, stand up now, stand up now,
The lawyers they conjoin, stand up now,
To arrest you they advise, such fury they devise,
The devil in them lies, and hath blinded both their eyes.
Stand up now, stand up now […]
The tithes they yet will have, stand up now, stand up now,
The tithes they yet will have, stand up now.
The tithes they yet will have, and lawyers their fees crave,
And this they say is brave, to make the poor their slave.
Stand up now, Diggers all […]
The club is all their law, stand up now, stand up now,
The club is all their law, stand up now.
The club is all their law to keep men in awe,
But they no vision saw to maintain such a law.
Stand up now, Diggers all.
שירם של ה-diggers (קבוצה בעלת אידיאולוגיה שוויונית שפעלה באנגליה במאה ה-17) משקף אמת חשובה. המשפט מעולם לא היה שיקוף של חזון אלוהי. הוא חלק ממבנה העל המבוסס על מערך הכוחות החברתי, ומסייע לשחזר אותו ולהגן עליו תחת אצטלה של "צדק". אסור לזלזל בחשיבות המשפט למערכות מדכאות. בקרב על התודעה מערכת המשפט מעניקה לעוול לגיטימציה חיונית. גזל, נישול ופריבילגיות מתורגמים ביד אומן לביטויים אמוטיביים כמו "זכויות" ו"צדק". המציאות בה החזק עושק את החלש מטושטשת כאשר העושק נעשה בתיווך של חיזיון תיאטרלי של אנשים חמורי סבר בגלימות ופיאות, היושבים על קתדרות מורמות מעם באולמות שכל פסיעה מהדהדת בהם, ומתבלים את פסיקותיהם במלים לטיניות שהדיוט לא יבינן. זכויות היתר של החזק באות לו, במצב זה, לא בזכות נחת זרועו אלא כביכול לפי הציווי של אלת הצדק שעיניה מכוסות, ושאינה מבחינה בין עשיר לעני. לקיומה של מערכת משפטית ישנו גם מחיר מבחינתם של בעלי-הכוח. מערכות משפטיות נוטות "לקנות" את האשליות שהן מוכרות לציבור, ליצור אתוס פנימי של עשיית צדק ולרכוש מידה של עצמאות. אולם כל עוד המערכת המשפטית משרתת את מערך הכוחות החברתי הקיים ואינה מתפרעת יתר על המידה, זהו מחיר שבעלי הכוח ישמחו לשלם.
הכיבוש הישראלי בעקבות מלחמת 1967 מודע היטב לחשיבותה של מערכת משפטית ככלי בידי הדיכוי. מיד עם כיבוש השטחים פעלה ישראל לבסס את שלטונה בהם בהתאם למשפט הבינלאומי. הצבא הישראלי הוציא צווים המודיעים על כיבוש השטחים ונטילת השלטון לידיו. בלשונם של הצווים מהדהד לשונן של תקנות האג, המסדירות את זכויותיו וחובותיו של כוח כובש. צווים אחרים החיו כעוף החול את תקנות ההגנה (שעת חירום) שבריטניה ביטלה ערב סיום המנדט. יוסדה בירוקרטיה, נערך מפקד אוכלוסין, פליטים חוזרים הוגדרו כ"מסתננים", הוקמו בתי משפט צבאיים וצווי מעצר מינהלי וגירוש נחתמו כדת וכדין. עם השנים רק הלך והתרחב הנתח של המשפטנים במלאכת הכיבוש.
כמו סביב כל מוקד של מצוקה, כך גם סביב הכיבוש משגשגים עסקיהם של המשפטנים. כמו רופאים בחדרי החקירות של השב"כ, מסייעים יועצים משפטיים לצבא לשבץ צעדים של דיכוי ברובריקות משפטיות, ומשתתפים בקבלתן של החלטות שוטפות. עורכי דין בשירות קבע ומילואים משמשים כתובעים ושופטים בבתי המשפט הצבאיים. גם מערכת המשפט האזרחית – הפרקליטות ובתי-המשפט – מקדישה את משאביה לשימור הכיבוש: בשילוחם לכלא של "פושעים" ביטחוניים ובעיצוב האמצעים שישראל נוקטת להעמקת הדיכוי בשטחים. ולא רק במגזר הציבורי מתפרנסים המשפטנים מהכיבוש. הכיבוש מספק עבודה לאינספור עורכי-דין פרטיים ועורכי-דין העובדים בעמותות (אחד מהם הוא החתום מטה) – חלקם שאינם מותירים אבן אחת שלא הפכו לטובת לקוחותיהם, חלקם שרלטנים שלוקחים את פרוטותיהם האחרונות של אנשים במצוקה ועושים עבודה רשלנית או נעלמים. ובל נשכח גם את המאמרים המשפטיים שנכתבים, את הספרים ואת הכנסים האקדמיים של משפטנים נאורים בבתי-מלון מפוארים באירופה ובאמריקה.
עבודת היועצים המשפטיים, התובעים והשופטים הצבאיים – החיילים הפשוטים של לגיון נושאי הגלימות של הכיבוש – נעלמת לרוב מהעין הציבורית. בפרק "מלכוד 44" ב"זמן הצהוב" מספק דוד גרוסמן הצצה נדירה לגרוטסקה העצובה של העולם המגויס הזה, החי באשליה של שליטה ועצמאות משפטית, אך בעצם מובל באפו על-ידי האינטרסים של הכובש. אבל איך יתואר הכיבוש בלי אותם ילדים, בוגרי עתודת משפטים, היושבים במשרדים צפופים בבית-אל ובתל-אביב ומנסחים מכתבים לקוניים ותשובות מפולפלות שגוזרות את גורלם של אנשים? ואיך יתואר הכיבוש בלי אותם קציני צבא, נושאי תואר במשפטים, המנצחים מהקרוואנים של בתי המשפט הצבאיים על תעשיית הכליאה של הכיבוש?
את מרב תשומת הלב מקבל בית המשפט הגבוה לצדק. ולא במקרה: בבית משפט צבאי קשה ליצור אשליה של צדק. ההבדלים הוויזואליים בין שופט במדים לבין אלת הצדק צורמים מדי. לפסיקתו של בג"ץ יש תוקף רב בהרבה ככלי ללגיטימציה של הכיבוש. גם בג"ץ – מעוז האליטות היהודיות-ציוניות הוותיקות – התגייס לביסוסו של הכיבוש. בשלושים השנים הראשונות של הכיבוש אישר בג"ץ שוב ושוב את הצעדים הקשים ביותר של פגיעה בזכויות אדם: גירוש, הריסת בתים, מעצרים מינהליים, הגבלות על חופש התנועה, תנאי כליאה קשים, הפקעת קרקעות, שלילת תושבות ועוד. בג"ץ נתן גם חותמת הכשר לצעדי הסיפוח של ישראל: הקמת התנחלויות בתואנה ביטחונית, גירושם של הבדווים ממה שיהיה ל"חבל ימית", הפקעת קרקע לסלילת כביש שיקצר את הנסיעה ממרכז ישראל לכיוון הגבול עם ירדן, הטלת מע"מ בשטחים כדי להגן על הסוחרים הישראלים, החלת המשפט הישראלי בירושלים המזרחית וברמת הגולן, החזקת אסירים פלסטינים בבתי כלא בתחום ישראל ועוד. את כל זאת עשה בג"ץ ברטוריקה המקדשת את זכויות האדם ומאמצת את המשפט הבינלאומי – לעתים תוך מתן פירוש מניפולטיבי להוראותיו. כך למשל ידע בג"ץ להיעזר באמנת ז'נבה הרביעית המתירה מעצרים מינהליים במקרים נדירים. תפיסת בתים וקרקעות למטרות ביטחוניות נעשתה בהתאם לסמכות שמוקנית למעצמה הכובשת בתקנות האג. ואילו הטלת מע"מ בשטחים או סלילת כביש 443? אלו נעשו כביכול בראש ובראשונה למען טובתה של האוכלוסייה הכבושה, שהמעצמה הכובשת מחויבת לדאוג לה לפי המשפט הבינלאומי...
לצד פסיקה ענפה זו ניתן למצוא גם פסיקה שבה התקבלו עתירותיהם של תושבי השטחים. בג"ץ אסר להפקיע קרקע פרטית לצורך הקמת ההתנחלות אלון מורה, לאחר ששר הביטחון אמר שלהתנחלות אין ערך ביטחוני. בעקבות פסק דין זה החלה ישראל להקים התנחלויות רק על אדמות שהוכרזו קודם לכן כאדמות מדינה או שנרכשו מבעליהן בדרכים עקלקלות. פסקי דין אחרים קידשו את זכות הטיעון של תושבי השטחים: יש לאפשר טיעון בפני גורמים צבאיים, ולתת שהות לעתירה לבג"ץ לפני שהצבא מגרש אדם מהשטחים או הורס את ביתו. בצעד דרמטי המליץ בית המשפט לצבא להחזיר לשטחים שני ראשי עיריות שגורשו מהם – כדי לקיים להם שימוע בגשרי הירדן ולגרשם בחזרה לירדן עם תום ההליכים. המדינה חויבה להעמיד לדין קצין צבא שהורה לחייליו לשבור ידיים ורגליים של פלסטינים. לצד פסקי דין אלו, שזכו לפרסום ניכר, יש גם אחרים: מקרה שבו נאסרה הריסתו של בית בשל טעות בהנמקה שניתנה בגוף צו ההריסה, מקרה שבו חויב הצבא לאפשר איחוד משפחות (תוך אישור המדיניות המגבילה הכללית), מקרה שבו פסל בית המשפט צו מעצר מינהלי שניתן לאחר ששופט צבאי הורה לשחרר את העצור ועוד.
מסוף שנות התשעים נעשה בג"ץ אקטיביסטי מעט יותר ביחסו לאמצעי הדיכוי הישראליים. דומה שהמניע לשינוי הוא מודעותם של השופטים (ובראשם הנשיא בדימוס ברק) להתחזקות המשפט הבינלאומי, ובראש ובראשונה המשפט הבינלאומי הפלילי. הסיכוי שחיילים ופקידים ישראלים יצטרכו לתת את הדין בפני ערכאות זרות הפך ממשי יותר ויותר. צריך היה לקרב את הנורמות של מערכת המשפט הישראלית לאלו של הקהילה הבינלאומית. אחד ממבשרי השינוי היה פסק הדין שאסר החזקת אזרחים לבנוניים כקלפי מיקוח לצורך משא ומתן על החזרתו של רון ארד. בית המשפט מבסס את החלטתו על המשפט הישראלי הפנימי, אך מזכיר את האיסור על לקיחת בני ערובה במשפט הבינלאומי. פסק הדין האוסר עינויים בידי השב"כ ניתן לאחר אינספור עתירות של עצורים, שהמחישו לשופטים את היקף השימוש בעינויים, ולאחר ביקורת בינלאומית רחבה על ישראל – ועל שופטי בג"ץ הנותנים יד לשיטות אלו באופן ספציפי. גם פסק דין זה מנומק בעיקרו בנימוקים מהמשפט הישראלי, אך מתייחס במפורש לאיסור המוחלט שחל על עינויים במשפט הבינלאומי.
פסיקות בג"ץ בתקופת האינתיפאדה השניה מתערבות בהחלטות הצבא הרבה יותר מאשר בתקופת האינתיפאדה הראשונה, תוך הסתמכות גוברת והולכת על המשפט הבינלאומי. כך, למשל, אסר בית המשפט על גירוש בני משפחות של פעילים פלסטינים צבאיים לעזה בלי שתוכח מסוכנות אישית גבוהה שלהם. בכך נסגר הסכר בפני מהלך מסוכן ביותר של גורמים ישראלים, שכלל פנטזיות על אוטובוסים ובהם משפחות שלמות, גברים נשים וטף, העושים את דרכם מהגדה לעזה. ישראל עשתה אמנם שימוש מסוים בצעד הגירוש לעזה, אולם כל המגורשים למעט אחד היו עצורים מינהליים ערב גירושם. בפסק דין חשוב אחר אסר בג"ץ על השימוש שעשה הצבא במגינים אנושיים, וגם על הגירסה המתחכמת של "נוהל שכן". בג"ץ פסל צו שאיפשר לצבא להחזיק עצורים "לצורך חקירה" במשך 18 ימים בלי לראות שופט – צו שהקל מאוד על הביורוקרטיה הכרוכה בהחזקה של כמויות גדולות של עצורים. כיום, עצורים שאין כל בסיס למעצרם משתחררים "רק" לאחר שמונה ימי מעצר – כאשר ערב הבאתם בפני שופט נזכר מאן דהוא לבחון אם יש טעם בהמשך המעצר. בשורה של פסקי דין בחן בג"ץ את תוואי חומת האפרטהייד, וקבע כללים שמשמעותם קירוב התוואי לתוואי הקו הירוק. בכמה מקרים פסל בית המשפט קטע זה או אחר של התוואי במפורש. בפסקי הדין בעניין החומה טוענים שופטי בג"ץ כי הם פועלים לפי הנורמות של המשפט הבינלאומי שנקבעו בחוות הדעת של בית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג, ושהפער בתוצאה בינם ובין בית המשפט הבינלאומי נובע מהעובדות השונות שהובאו כביכול בפני שני בתי המשפט. בשורה של פסקי דין אחרים, שניתנו לעתים קרובות בזמן אמת, בעת שמתנהלים קרבות בין חיילים ישראלים ופלסינים, עיגן בית המשפט את חובותיה של ישראל לפי המשפט הבינלאומי: החובה לאפשר פינוי פצועים, לדאוג להצלת אנשים שנקברו תחת הריסות, לדאוג לאספקה בסיסית לאוכלוסייה באזור קרב, לקבורת המתים ועוד.
ולצד האפל של הפסיקה: בג"ץ אישר (במגבלות מסוימות) את מדיניות החיסולים של ישראל; את מדיניות הכתרים (בכפוף לקיום דרך אחת כלשהי, לעתים קשה ומשובשת, שתחבר כל כפר למרכז עירוני); עוצרים ממושכים; פעולות "חישוף" ו"גיזום" רחבות היקף שמשמען החרבת בתים והשמדת מטעים. שוב ושוב דחה בג"ץ עתירות של עצירים מינהליים נגד מעצרם (תוך שהוא מטעים בכל פעם עד כמה מדובר באמצעי חריג ובעייתי). כנגד זאת, בג"ץ קיבל עתירות של המדינה נגד בתי המשפט הצבאיים שלה עצמה במקרים נדירים בהם ביטלו שופטים צבאיים צווי מעצר מינהלי. נדחו עתירות של פלסטינים המבקשים לצאת לחו"ל או להיכנס לישראל; עתירות של פלסטינים נטולי תעודת זהות המבקשים לחיות עם משפחתם בשטחים ועוד ועוד. תוך סטייה מפסיקתו בתקופת האינתיפאדה הראשונה אישר בג"ץ הריסת בתים עונשית ללא מתן זכות טיעון – אולם מאוחר יותר עשה ניסיונות לחסום את הסכר שפרץ במו ידיו, ולבסוף רמז למדינה כי כל הצעד של הריסת בתים הוא בעייתי מבחינת המשפט הבינלאומי, מה שהוביל להכרזה ישראלית על הפסקת השימוש באמצעי זה.
הערותיו, תוך כדי דיון, של נשיא בית המשפט העליון, שבעקבותיהן הופסקה הריסת הבתים העונשית, הן דוגמה חשובה לאפקט החיובי של בית המשפט העליון. הערות של בית המשפט הביאו גם לביטול כמעט גמור של התוכנית להרוס בתים פלסטינים כדי להקים "טיילת" בין קריית ארבע למרכז חברון, להחלטה עקרונית (שטרם מומשה) להחזיר למשפחות פלסטיניות את גופות קרוביהן שנהרגו או התאבדו בפעולות נגד ישראל ועוד. האיום שצעד זה או אחר לא יהיה "בָּגיץ" מביא את המדינה למתן את צעדיה עוד בטרם יגיעו להכרעתם של שופטים. איום ה"בגיצות" הוביל לשינוי במדיניות איחוד המשפחות של ישראל בשנות התשעים, להנהגת ביקורי משפחות בבתי הכלא הישראליים בשנת 2003 לאחר תקופה ארוכה של נתק גמור בין האסירים למשפחותיהם, לשיפורים בתנאי הכליאה של אסירים, להסדרת ביקורים של ישראלים אצל קרוביהם ברצועת עזה, לביטול של צו שאסר על ישראלים להסיע פלסטינים בשטחים ועוד. ובעיקר – איום ה"בגיצות" מביא לכך שבמקרים רבים, לאורך כל השנים, המדינה חזרה בה ברמה הפרטנית מצעדים שהתכוונה לנקוט – מניעת יציאה לחו"ל, מניעת ביקור אצל כלוא, מעצר מינהלי, הריסת בית ועוד.
האם עורכי הדין המתפרנסים מההגנה על זכויותיהם של תושבי השטחים בפני מערכת המשפט הישראלית הם משתפי פעולה או גיבורים של מאבק? מן הסתם לא זה ולא זה. אין ספק: אנו לא שמים את גופנו אל מול הבולדוזרים. אנחנו לא מתרוצצים בטרמפים מכפר לכפר בדרכים משובשות תוך עקיפת מחסומי הצבא. אנחנו לא מסכנים את חיינו אל מול קני הרובים של חיילים. אנחנו לא מי שיוצרים רשתות של פעילות ושל התנגדות, לא מי שנאחזים באדמתנו כנגד כל הסיכויים, לא מי שבוראים מאפס אלטרנטיבה של צדק ודו-קיום. גיבורי המאבק בכיבוש, לטעמי, הם פעילי שטח פלסטינים המנהלים מאבק נואש בתנאי עוני ומצוקה, ולצדם גם פעילים ישראלים נטולי גב כלכלי המצטרפים אליהם לשגרה של התעמתות עם הכוחות הברוטאליים של הדיכוי. עורכי-הדין, לעומתם, מתפרנסים לא רע ממאבקם ברשע במסדרונות הבטוחים של בתי המשפט. קדושים או שטניים, lawyers their fees crave, כפי ששרו ה-diggers. גרוסמן מתאר ב-1987 את משרדה של לאה צמל ב"בית פרוץ לרוחות שגגו קרוע". לא שמשרדי עורכי הדין של היום אומרים פאר – אבל גם מחסור אין בהם. פליציה לנגר כבר אינה שוקעת בבוץ במגפיים מושאלות באדמות המופקעות של לקוחותיה.
ואפשר להמשיך ולקטרג: האם אפשר להצדיק את העובדה שכספים רבים כל-כך מרחבי העולם, המיועדים למאבק בכיבוש, מסיימים את דרכם בכיסיהם של עורכי-דין או בקופתה של מדינת ישראל דרך המסים שמשלמים עורכי-הדין ואגרות בתי המשפט הכרוכות בעבודה המשפטית? האם כל תזרים המזומנים הזה אינו חלק מכלכלת הכיבוש? והאם העבודה המשפטית שאנו עושים לא מסייעת ללגיטימציה של הכיבוש? והרי כבר אמרתי: מערכת משפטית היא חיונית בידיו של המדכא. באופן מובנה היא עשויה להגביל אותו מפעם לפעם, אך היא לא תשרוד אם התועלת שבעלי הכוח מפיקים ממנה תפחת מהנזק שהיא גורמת להם. באינתיפאדה הראשונה היו לא פעם שביתות של עורכי-דין. גם באינתיפאדה הנוכחית יצא לארגוני זכויות האדם לאיים בפומבי שיחדלו לפנות לבית-המשפט. אבל דומה שהאיומים האלו הם היום לא יותר מנמר של נייר: עורכי הדין לא באמת מסוגלים היום לפרוש מהתפקיד שהם משחקים במגרש המשחקים האכזרי של "הכיבוש הנאור".
העבודה המשפטית לא תביא את הכיבוש לקיצו. היא לא תשנה את מאזן הכוחות. במידה מסוימת, היא אף תורמת לקיבוע של מאזן הכוחות. אולם עבודת הנמלים של עורכי דין יכולה לשחרר אדם ממאסר, לשפר את תנאי כליאתו, להציל חלק מזיתיו מעקירה, להסיט את תוואי החומה מאדמותיו, להעניק מספר מזהה לילדיו. אסור להקל ראש בדברים האלו – שעשויים לשנות את חייהם של אנשים מקצה לקצה, ואף להשפיע לטווח ארוך – למשל, על גבולות הסיפוח. עורכי-הדין זכאים לבקר בבתי-הכלא, לעמוד בקשר עם כלואים ולהיאבק בבתי המשפט על חירותם ועל זכויותיהם. בכך הם מהווים רשת ביטחון חיונית למי שפועלים במישורים אחרים, משמשים כלי בידי החברה לסייע בידי מי ששילמו מחיר אישי כבד עבור ההתנגדות ונותנים חמצן למאבק נגד הכיבוש. עורכי הדין אולי אינם חיים חיי דלות וסכנה, אבל ישנם עורכי דין החוזרים יום-יום מבית המשפט מתוסכלים מהטחת ראשם בקיר, מתוסכלים מהתוצאות הקבועות של הדיונים בדלתיים סגורות, או לועגים לעצמם על השמחה הגדולה על הישג "גדול" שאינו אלא טיפה בים. יש כאלה שהטלפון שלהם פתוח יומם ולילה – להתווכח עם עוד שוטר אטום בתחנת משטרה; להחניף לעוד פקיד צבא משועמם שצריך לגרום לו לצאת מגדרו כדי לפתור בעיה אקוטית של לקוח; לטעון בלהט מול שופט צבאי רדום שהחלטתו כבר כתובה מראש... ואחרי כל אלו לרוץ לבג"ץ – לבית המשפט של בעלי ההון, לבית המשפט של הציונות, לבית המשפט של הכיבוש – כי לפעמים רק הוא מעניק שביב של תקווה.
*הרשימה נכתבה בשנת 2007 עבור המגזין "מצד שני".