האקסטזה והתופת
ראיתן את הסרט "החגיגה של באבט"? זוכרות את הסצנה שבה באבט מעצבת מאכל שלווים? האם הייתן מסוגלות ליהנות מהערכים האסתטיים המדהימים של הסרט, או שמא ההתייחסות לבעלי-החיים חסמה אתכן לכל רגש זולת הרצון המוחץ לרוצץ את גולגלתה של באבט יחד עם יוצרי הסרט ומשתתפיו? האם בעת צפייה במערבונים אתן מוטרדות מהשימוש בסוסים עד שהדרמה לא מרתקת אתכן? ומה לגבי "הזקן והים" של המינגווי?
ושאלות למי שאינן פעילות זכויות בעלי-חיים דווקא: האם קרה לכן שבעת צפייה בסרט כל שחשבתן עליו הוא התפקיד הפוליטי שהסרט עשוי לשמש, האופי הדכאני (או המשחרר) של השיח בתוכו, התפיסה השוביניסטית (או להפך) המשתקפת בליהוק? האם קרה לכן שהסתכלתן בא.נשים (באוטובוס, ברחוב, בפסטיבל) וחשבתן עליהם במונחים של "קהל יעד" שיש "להגיע אליו" ו"לגייסו"? האם יצא לכן לשוחח עם מישהי ולנתב את דבריכן על בסיס שיקול אחד – מה ישכנע אותה להצביע בצורה מסוימת, או לתמוך בעמדה מסוימת? האם קרה לכן ששכחתן שבפניכן זולת הראוי לכבוד כשלעצמו?
אנשים שמגויסים עד-תום למאבק עשויים להיות דבר עצוב מאוד. המוסר הוא תובעני. בימים בהם פלסטינים בשטחים אינם יכולים להגיע לבית-חולים, הליכה לסרט נראית לפעמים כפשע. איך אפשר לשבת ולשמוע מוסיקה כשילדים גוועים? איך אפשר לטייל בטבע ולהתמסר לשמש ולרוח כשאנשים או בעלי-חיים אחרים כלואים בתאי צינוק ולעולם אינם רואים את קו האופק? עד שלא אגיע למצבו של ילד אפריקאי שנמכר לעבדות, עד שלא אגיע למצבה של חולדה במעבדת ניסויים – עד אז הרי שאני ממשיך להחזיק בפריבילגיות שמעניקים לי המין הביולוגי שלי, הגזע שלי, האזרחות שלי, המין שלי, העדה שלי, ההשכלה שלי… וכל עוד אני מחזיק בפריבילגיות עליי לחלוק את מה שזכיתי בו מן ההפקר עם מי שאין להם מאום; עליי להשקיע את כל זמני ומרצי לתיקון העוול. כי ההנאות שאני יכול ליהנות אינן אלא הנאות של גזלן ממה שהשיג שלא בצדק. כך זועק המצפון – ומי תבוא ותכחיש?
עוד לא פגשתי מי שנענתה באמת, עד הסוף, לצו המצפון. כל ה"קיצוניים" ש"כל חייהם רק פוליטיקה" רחוקים עדיין מרחק מזרח ומערב מהקרבה טוטאלית. ובכל זאת, נדמה שמעבר לפינה אורבת הסכנה להפוך לאנשים שטוחים, שאינם ממצים את יפי החיים, שמתקרבים להרס עצמי. הרשימה הזו הרשימה נכתבת מתוך חרדה אל מול הסכנה הזו, ומתוך השתאות איך אפשר לפקוח את העיניים בה בעת לזוועה ולאקסטזה, לתופת וליופי השמימי. הרשימה הזו בוודאי איננה מעשה סניגוריה לרוב המוחלט, האגוצנטרי, שאוטם את עיניו לסבל כדי להמשיך באורח חיים אישי ונהנתני. כולנו אנשי אס-אס במחנה עינויים והשמדה גדול ושמו כדור הארץ. האם מי שמטילה את גופה בפתח הכבשנים היא מטורפת? האם מי שמנהלת את בית הספר לילדי השומרים, מאזינה לבטהובן ומטיילת מדי יום טיול של אחר-צהריים נוכח הארובות, אינה ראויה לתלייה?
ובכל זאת.
בכל זאת אני מרגיש, שטוב יותר (למה?) להיות פתוח לאנשים, למוסיקה, לטבע; לראות את האנושי והיפה גם באוכלי בשר ימניים; להיות קשוב לרגשות שלי ושל זולתי; לחשוב ולדבר ולכתוב למען הדבר עצמו ולא רק ככלי לשינוי חברתי. אני לא מדבר על הדברים האלו ככלי: ישנה טענה שאדם שאוהב יותר ומעורב יותר וחווה יותר הוא אולי גם פעיל אפקטיבי יותר. שהדברים האלו מעניקים לנו כוחות נפשיים, מאפשרים לנו "למלא מצברים". ובמקביל גם שהגיחות שלנו למפגשים חברתיים עם אנשים ולהכרות עם התרבות הפופולרית הן גם מסעות ריגול שמאפשרים לנו להכיר את החברה שאנחנו רוצים לשנות. זה טיעון חשוב, שדורש ראיות אמפיריות לנכונותו. לא אעסוק בו כאן, אבל שווה להתעכב לרגע על אופן אחר שבו הפתיחות ליופי של העולם יכולה להיות כלי במאבק.
הקרבה היא ערך, אבל הכוח שבהקרבה הוא דווקא מתוך זה שהאדם מציב את עצמו – כל כולו, בגוף ונפש – אל מול בולדוזר הדיכוי ("מטיל את גופו בפתח המשרפות"). הכוח שבפעילות שלנו נשאב מבפנים, מתעצומות נפש פנימיות, שלעתים מכריעות בעצמתן את כל מנגנוני הכסף והתחמושת. במונחים קפיטליסטיים זהו "היתרון היחסי" שלנו, שעלינו לטפח. כאן מצטלבים הנאמנות שלנו לעצמנו והחובה שלנו כלפי הזולת. השלמות שלנו עם עצמנו, הידיעה העצמית והאהבה את עצמי – לא בשל מעלותיי אלא כאהבה שאינה תלויה בדבר –, הן עוגן לסולידריות עם הזולת ולפניה אל הזולת. בסיס חזק של עצמה פנימית מאפשר לנו להביט בעיניים חשופות היישר אל תוך הסבל המחריד שמקיף אותנו – להביט ולא להתערער מהזוועה. ואילו החוויה המציפה של יופיו של העולם ושל פוטנציאל האושר שגלום בו היא לא רק בסיס לתעצומות של אהבה אלא גם לאש של זעם, התקוממות ושנאה יוקדת אל מול הדיכוי והעוול.
לתת ליופי המוטרף של העולם ולסבל לאין-קץ שבו להציף אותנו: זה לא רק אמצעי לצרוף אותנו ככלי נשק משוכללים ונלהבים יותר בשירות המהפכה. יש ערך פנימי בעמידה כעד, בעיניים פקוחות לרווחה, שאין בהן כתמי-עיוורון מול התופת. יש ערך פנימי בהוקרה של הטוב שבעולם, בהתמסרות לבריזה, בהערצה לעצים גבוהים, באבדן החושים ברגעי שקיעה בהרים גבוהים או מול גלי הים. הפריווילגיות שלנו מאפשרות לנו להנות מאמנות פלאית, סקס מוטרף, התעלות אינטלקטואלית, שלווה גדולה, עושר של גירויים חושיים ואקסטזה פורצת גבולות. האם זה פשע כלפי מי שכל זה נגזל ממנו? ואולי זה פשע כלפי העולם לדחות את העושר שהוא מציע לנו?
זו לא קריאה להצטרפות למרדף האינסופי אחר הנאות חולפות, מרדף שניזון מתסכול, שיוצר תסכול וכאב ושמהווה דלק לתרבות הצרכנית. זו ודאי לא קריאה לאסקפיזם. אדרבא: להיחשף בלי מחיצות לכל היופי והכיעור שבעולם יכול להיות חלק ממקום קיומי שממנו מתפרצים התקוממות ומאבק. אבל טוב אולי לעצור מדי פעם את מרוץ ההפגנות והישיבות, כתיבת הכרוזים והגלישה באתרים פוליטיים. לעצור ולהסתכל פנימה, או לראות סרט טוב, או להיפגש עם בן-אדם שני (שגם הוא, כמונו, אינו מושלם בהשקפתו או במעשיו), ליצור אינטימיות ולא רק לדבר פוליטיקה, לגעת באושר.
שיר של אום כולתום מתנגן, הפריטה על העוד מעוררת כיסופים, כוס של מיץ, נרגילה, רוח קלה.
אורות העיר מתנפצים על גלים של ים.
ספסל בשמש בגן ציבורי. (וכן, זו מיטתו הלילית של הומלס חסר תקווה, מכור לטרפנטין. אני אוהב אותו גם באוכלו חצי המבורגר מהזבל וריח רע נודף מפיו. יש להילחם. גם למענו. אבל עכשיו מלטפות אותי קרני השמש.)