מעצר "לצרכי מיון"
הם נלקחו מבתיהם: אלפים. לעתים נדרשו כל הגברים בשכונה או במחנה להתרכז בבית-הספר או במקום אחר. ניתנו גם הגדרות גיל. מגיל 15 עד גיל 60, למשל. היו שנעצרו בבתיהם. במקרה אחד שהגיע לידי המוקד להגנת הפרט הגיע אדם לבית המעסיק שלו, שעמד ריק ונתפס על-ידי צה"ל. הוא הגיע למקום כדי לבחון את הנזק – והחיילים תפסו בו, הכו אותו, אזקו אותו וכיסו בבד את עיניו. למחרת אותר במאמץ ניכר במחנה עופר – מחנה המעצר העיקרי היום בשטחים.
ישראל הנהיגה בשטחים במסגרת הפלישה לערים הפלסטיניות עילת מעצר חדשה: מעצר לצורך מיון. או כפי שהגדיר זאת מישהו: עילת המעצר היא בדיקה אם קיימת עילת מעצר. ישראל גם אינה מסתירה את הדברים: הם נאמרו במפורש, שוב ושוב, לבית-המשפט העליון: כנגד מרבית העצורים אין למדינה חשדות כלשהם. הם אינם מעורבים בדבר. הטעם למעצרם – כך לטענת המדינה – אינו אלא בדיקת זהותם, על מנת לוודא שאכן אין מאומה כנגדם.
במסגרת שיטת ה"מעצר לצורך מיון" הנהיגה ישראל גם דיני מעצר חדשים. ניתן לעצור אנשים למשך 18 ימים תמימים ללא הבאתם בפני שופט. בכל התקופה הם גם מנועים – כולם, באופן גורף – מלראות עורך-דין. ה"זכות" היחידה הניתנת להם היא הזכות לשימוע בפני קצין צבא משטרה או שב"כ כעבור 8 ימים מהמעצר. ה"שימוע" הזה אינו אלא תחילתה של החקירה לצורך המיון. עד עבור שמונה ימים, איש אפילו לא יקשיב למה שיש לך לומר, לא יתחיל לבחון אם יש עניין למדינה בהחזקתך במעצר...
ומה עובר על אלפי העצורים האלו? מעט מהדברים ניתן ללמוד מעדויות שגבו ארגוני זכויות אדם מאותם עצורים שכבר שוחררו. התאורים חוזרים על עצמם. ידי העצורים נכבלות מאחורי גבם באזיקי פלסטיק. במקרים רבים האזיקים נסגרים בעצמה כה רבה, עד שהדם אינו מגיע לכפות הידיים. עצירים רבים סיפרו על התנפחות של הידיים, על צרחות כאב, על התעלמות גמורה של מרבית החיילים מכך. במשך שעות וימים העצורים מוחזקים בנקודות זמניות, בטרם יועברו למחנה העיקרי בו מרכזים אותם – מחנה עופר ליד ביתוניא. בנקודות האלו הם אינם זוכים לאוכל, לעתים קרובות נמנעים מהם מים, ואין עבורם שום סידור לשינה או להגנה ממזג האוויר, ולעתים קרובות הם גם חשופים לאלימות ולהשפלות.
ההגעה לעופר אינה משפרת את המצב בהרבה. גם כאן חוזרת אותה תמונה. היו, למשל, עצורים שסיפרו שהם נדרשו ללכת בטור – אזוקים ובד קשור על עיניהם – ונצטוו לאחוז בשיניהם בחולצה של מי שצעד לפניהם. במחנה עופר – מתקן הכליאה המרכזי שהקים צה"ל בפעולה הנוכחית – לא קיימים כל תנאים לשיכון עצורים. חלק מהעצורים הוחזקו במשך ימים תחת כיפת השמיים. הרוב מוחזקים באוהלים דולפים או בסככות ששימשו לטיפולים מכאניים בכלי רכב צבאיים. הסככות הללו פרוצות לרוח, ורצפתן מכוסה בשלוליות של שמן ושל מים. הצפיפות בכל המקומות גדולה. חלק גדול מהעצורים המשוחררים מספרים שקיבלו קרשים לשינה – למשל, שני קרשים לכל שלושה אנשים. בנוסף קיבלו מעין מזרון ספוג בעובי של פחות מסנטימטר. חולקו גם שמיכות: לא לכל האסירים ובכמות בלתי-מספקת. המזון, משהגיע, גם הוא היה בלתי-מספיק. כיכבה בו המנה של שניצל קפוא שלא הופשר. ארוחה אופיינית אחרת כללה קופסת גבינה לבנה אחת לשמונה עצורים, מצה או שתיים לעצור (כן, כן, העצורים נאלצו לשמור את מצוות היהדות; להתפלל, לעומת זאת, לא כולם הורשו) ותפוח לכל שני עצורים. על מזון או משקאות חמים אין מה לדבר. גם לא על כלי אוכל: העצורים נדרשו לאכול בידיים, ללא סכין, מזלג או צלחת.
תאי השירותים בעופר הם במספר זעום לעומת מספר העצורים, והם היו מזוהמים לחלוטין. אחד העצורים מספר שהשירותים (כנראה שירותים כימיים) התמלאו עד שלא ניתן עוד להשתמש בהם. לחלק מהעצורים לא סופק כל נייר טואלט. באשר למקלחות: לחלק מהעצורים היתה גישה למקלחות, אך לא היו מים חמים. במקרים מסוימים חולק סבון: שוב בכמות זעומה – אחד העצורים דיווח על חפיסה לשנים-עשר איש. במקרה אחר ניתנה מגבת אחת לחמישים איש. מרבית העצורים לא קיבלו כל בגדים להחלפה. במקרה אחד ניתן זוג תחתונים להחלפה לכל עשרה אנשים. העצורים לא יכלו, כמובן, להביא אתם בגדים להחלפה, ורבים הוחזקו בבגדיהם תחת הגשם השוטף.
גם טיפול רפואי נאות לא ניתן לעצורים. נראה, שלפחות החל בשלב מסוים החליטו במחנה לבצע תהליך קבלה מסודר, שכולל "ראיון" עם רופא. אולם ה"ראיון" לא היה יותר מנומינלי. גם כאשר הרופא נתן הוראות טיפול, או ביקש שאדם יחזור לבדיקה חוזרת, הדבר לא בוצע על-ידי הסגל. בין העצורים, צריך לציין, גם רבים עם מחלות כרוניות שונות.
העדויות שנגבו רובן ככולן הן מאנשים ששוחררו מעופר, כלומר לא היו דרושים לחקירה. על אופן החקירה של אנשים מבוקשים אין, לכן, עדיין עדויות ממקורות פלסטיניים. אולם עדות אנונימית אחת, ממקור ישראלי במחנה, מספרת על עינויים קשים, לרבות שבירת אצבעות (toes). מדינת ישראל הכחישה בבית-המשפט פרקטיקה כזו, אולם היא גם הכחישה אלימות ככלל כלפי העצורים, ואלימות כזו חוזרת ועולה בדבריהם של רבים מהמשתחררים.
השחרור מעופר אינו שם קץ לסבלם של העצורים. בשבועות הראשונים לא טרחה ישראל להחזיר את המשוחררים לערי מגוריהם. הם נזרקו מהאוטובוסים, על-פי רוב, ליד מחסום קלנדיה שבצפון ירושלים. שם, בסיוע אנשי המחנה, מצאו דיור זמני במבני ציבור, והמתינו עד שתהיה להם ההזדמנות להגיע הביתה (עם הפוגה בעוצר על רמאללה, למשל). גם משהוחל להעביר את העצורים לערי מגוריהם לא השתנתה התמונה הכללית: כך, למשל, בנוגע לילד בן 15 ששוחרר בתאריך 22.4.2002 בעקבות עתירה לבג"ץ של המוקד להגנת הפרט. שחרורו הובטח עוד בבוקר אותו יום, לאחר קרוב לשמונה עשר ימי מעצר בתנאים של מחנה עופר. אולם השחרור הלך והתעכב. אחרי-הצהרים הובטח ש"הוא כבר שעה וחצי על האוטובוס". בדיעבד הסתבר, שעל-גבי האוטובוס ניצלה ישראל את הזמן לניהול עוד חקירה. רק בשלוש לפנות בוקר הגיע הילד לביתו, לאחר שהורד מהאוטובוס במחסום בסמוך לעיר מגוריו. רבים מאוד מהעצורים שוחררו מבלי שתוחזר להם תעודת זהותם, מה שמהווה הגבלה בלתי-אפשרית ממש, במקום שבו על כל צעד ושעל עומד חייל שדורש לראות תעודת זהות. גם פריטים אחרים שהוחרמו לא הוחזרו לרבים מהעצורים: כסף, מסמכים אישיים, מכשירי טלפון סלולריים. האם הם מוחזקים באיזה חדר או מחסן במחנה? או שמא נגנבו על-ידי החיילים שעצרו את האנשים ואזקו אותם?
המשפט הבינלאומי – הן באמנות ז'נווה והן במסגרת סטנדרטים מינימאליים שאימץ האו"ם – קובע תנאי מינימום להחזקת עצורים. ישראל מפרה הפרה גסה את כל הכללים הללו. לא מדובר בקשיי הערכות לוגיסטיים: ישראל הצליחה לקלוט במהירות אלפי חיילי מילואים, להסיט כוחות ולדאוג לסידורים לוגיסטיים נאותים לכל חייליה. מדובר בסוג נוסף של ענישה קולקטיבית, שמכוון כלפי אלפים רבים מתושבי הגדה המערבית. אילו יכלה, אולי אף הייתה ישראל מעבירה את התושבים כולם למחנות, ומשחררת אותם טיפין-טיפין לאחר הליכי "מיון". היחס לעצורים מבטא גם רמה מחרידה של דה-הומניזציה של האזרחים הפלסטינים בעיני הישראלים: החל מהחייל הפשוט המסרב לאפשר לאדם ללכת לשירותים, וכלה בקצין הבכיר הקובע את תפריט הארוחות ושנמנע מלשלוח למחנה שמיכות, מזרונים ותחתונים להחלפה ממחסני החירום של הצבא. וכמובן, גם כאן, שותפים מלאים הם גם היועצים המשפטיים למיניהם, בפרקליטות המדינה ובפרקליטות הצבאית, אשר רקחו צווים שונים ומשונים שיבטיחו למנוע קשר בין העצורים לבין עורכי-דין שמייצגים אותם, כדי שהמצב ייחשף כמה שפחות.
בשעת כתיבת שורות אלו מוחזקים עדיין במחנה עופר למעלה מאלף עצורים. מחנה קציעות שבנגב נפתח מחדש בלב המדבר, וגם שם התנאים תת-אנושיים. מאות פלסטינים כבר הושמו במעצר מינהלי. בעיית העצורים, שמעולם לא דעכה, הופכת שוב לבעיה המונית, המשליכה על חייהם של אלפי משפחות ברחבי הגדה המערבית. היחס לעצורים צריך גם להוות תמרור אזהרה לחברה הישראלית: הדה-הומניזציה של העצורים משקפת יותר מכל את הערכים של החברה הישראלית-יהודית ואת אבדן הצלם שאפיין אותה לכל אורך אירועי אפריל 2002.
*הרשימה פורסמה במקור, בתרגום לאנגלית, במגזין Challange, גיליון 73 (מאי-יוני 2002).