עז, יעל ואיילה
בעקבות בש"א 320/08 תנו לחיות לחיות נ' מכון וייצמן למדע (החלטה מ-17.2.2008)
ה-6 במאי 1996 הוא היום בו הומתו 136 יעזים (בעלי-חיים שהם הכלאה בין יעל לעז): 65 נקבות בוגרות, שלושה זכרים בוגרים ו-68 גדיים. שתיים מהנקבות היו הרות. כיצד בוצעה ההמתה? מה היה גילם של הגדיים? כמה מהם עדיין היו יונקים? לשאלות אלו ואחרות אין מענה בפסק-דינו של בית-המשפט העליון הדן באותו אירוע[1], שניתן מפי השופטת איילה פרוקצ'יה.
עניינו של פסק-הדין אינו גורלן של אותן חיות, אלא ערכן הכספי עבור קיבוץ להב, שהן היו בבעלותו. היעזים הומתו בהתאם לפקודת מחלות בעלי-חיים [נוסח חדש], התשמ"ה-1985, בשל חשד שהם נושאים מחלה. הפקודה קובעת הסדר לפיצוי בעליהם של בעלי-חיים, שהומתו מכוח הוראותיה. המקרה עורר סוגיות משפטיות בנוגע לגובה הפיצויים. האם, למשל, הפיצוי צריך להיקבע בהתאם לשווי בשרו של היעז? לפי מחיר השוק של יעז חי? לפי השקעות העבר בפיתוח היעז? לפי הפוטנציאל הכלכלי העתידי של עדר היעזים?
בבסיס השאלות האלו עומד סיווגם של בעלי-החיים שהומתו כקניין. הנחת היסוד היא שבעל-החיים – יצור חי, נושם, כואב ומרגיש – הוא משאב כלכלי. קיבוץ להב, תאגיד שקיומו הוא מכוח הדין, הוא, לעומת זאת, אישיות בעלת זכויות. על רקע זה מעניין שבית-המשפט מאזכר לא פחות מארבעה פסקי-דין שעניינם דווקא בהגנת בעלי-חיים.
שלושה פסקי-דין עניינם בחיקוקים המאפשרים פגיעה בבעלי-חיים לתכליות אנושיות שונות. בעניין חיים לבעלי-חיים [2] דן בית-המשפט העליון בהכרזה של כל שטחי המדינה, ללא הגבלת זמן, כאזור נגוע בכלבת, שמוטלות בו הגבלות חריפות על אופן ההחזקה של כלבים. בית-המשפט לא ביטל את ההכרזה, אך ציין שבהחלטה על הכרזה מעין זו, יש לקחת בחשבון את תוצאותיה הקשות. בעניין העמותה למען החתול [3] ובעניין עמותת תנו לחיות לחיות [4] דן בית-המשפט העליון בסמכותן של רשויות מקומיות להשמיד חתולים לתכליות שונות –החל ממניעת כלבת וכלה בהפסקת מטרדים. נפסק ש"המתה של חתולי-רחוב חייבת איפוא להיעשות במשורה, תוך תחימתה לגבולות ברורים ככל האפשר של זמן ומקום והגבלת הנסיבות שבהן ניתן להוציאה לפועל. עליה להיות הצעד האחרון, הננקט רק משלא ניתן להגן ביעילות על שלום בני-האדם באמצעים אחרים שעלותם סבירה"[5]. כשמדובר במניעת מטרד אין להמית חתולים. הרטוריקה בעניין העמותה למען החתול חזקה במיוחד. השופטת שטרסברג כהן השתמשה שם במונח "זכותם של בעלי-החיים לחיות", וקבעה ש"זכות זו קיימת ומוגנת בשיטתנו המשפטית" (ע' 778).
פסק-הדין הרביעי הוא בעניין נוח [6], בו אסר בית-המשפט העליון על פיטום עופות מים. פסק-דין זה העדיף את ההגנה על בעלי-חיים על האינטרסים הכלכליים של תעשיית כבד האווז. השופטת פרוקצ'יה מפנה לפסק-דין זה בהתייחס למעמדם של בעלי-חיים כקניין. עניין זה נזכר בפסק-הדין, ולא בלי מידה של הסתייגות: "זווית ראיה מיוחדת לגבי חיות הינה זו הרואה בהן קניין" כותב שם השופט גרוניס "יש הטוענים כי שורש הבעיה ביחסם של בני אנוש לחיות מקורו בכך שהדין מתייחס לבעלי-חיים כאל כל רכוש אחר" (ע' 228). אולם הוא מצביע גם על כך שתפיסה זו של בעלי-החיים משתנה: "דברי חקיקה רבים אחרים, בייחוד אלו שנחקקו בעשורים האחרים, מצביעים על שינוי מסוים" (ע' 230). בין דברי חקיקה אלו מצביע השופט גרוניס על חוקים המגבילים את האפשרות של בעליהם של בעלי-חיים לעשות בהם ככל העולה על רוחם.
סקירה על תהליך השינוי במעמדם של בעלי-החייים – מקניין לבעלי-זכויות – מובאת בידי השופט שוחט בפסק-דין שעניינו סכסוך שהתגלע בין בני זוג שנפרדו בדבר ההחזקה בכלבה ובחתולה [7]. השופט מסכם: "המשפט הפוזיטיבי הישראלי אינו מתייחס אל בעלי החיים, בכל מצב, כאל חפצים אלא רואה להתייחס אליהם בעניינים מסוימים כאל יצורים חיים בעלי רוח ונשמה והעניק להם הגנה למענם הם".
שילוב של פסקי-דין שעניינם הגנת בעלי-חיים בפסק-דין שעניינו פיצוי הבעלים שלהם בגין המתתם, ממחיש עד כמה מעמד בעלי-החיים במשפט הוא הכלאה משונה, אף יותר מההכלאה בין עז ליעל. מצד אחד, רטוריקה חזקה על הגנת בעלי-חיים ועל זכותם לחיות. מצד שני, התייחסות אליהם כאל רכוש, שערכו מסתכם בשוויו כסחורה או כמשאב. שניות זו משקפת גישה חברתית שניתן לתארה כפיצול אישיות. אנו חיים בחברה שמעלה על נס את ההגנה על בעלי-חיים, ובו בזמן מתאכזרת אליהם יותר מאשר בכל תקופה היסטורית אחרת.
ביטוי לכך נמצא בפתח פסק-הדין. כותבת השופטת איילה פרוקצ'יה: "היעל הוא בעל חיים הניחן בבשר איכותי, דל שומן ועדין בטעמו; אולם הוא בעל חי קופצני, דבר המקשה על גידולו בעדרים מבוייתים. עז הבית, לעומת זאת, היא חיה מתונה בהתנהגותה, מבוייתת, ומתרבה במהירות, אולם הטעם והריח של בשרה ערבים פחות לאדם". בחברה שלנו בעלי-חיים הם יצורי פרא, שאנו מתפעלים מיכולותיהם, ובה בעת הם בשר חי ומהלך. אנו שוחטים אותם למאכל, ובה בעת קוראים את ילדותינו על-שמם. כל עוד נמשיך להתייחס לבעלי-חיים כאל סחורה, תמשיך החברה שלנו, ותמשיך מערכת המשפט שלנו, לחיות בשניות שמעוררת אי-נחת. ואולי השניות הזו, ואי-הנחת הטבועה בה, הם ביטוי לשינוי ההולך ומתחולל לנגד עינינו.
*הרשימה פורסמה לראשונה בביטאון של לשכת עורכי-הדין.
[1] רע"א 3898/04 קיבוץ להב נ' מדינת ישראל (2010)
[2] בג"ץ 1555/90 חיים לבעלי-חיים – האגודה הישראלית נגד ניסויים אכזריים בבעלי-חיים נ' מנהל השירותים הווטרינרים במשרד החקלאות, פ"ד מח(1) 83 (1990).
[3] בג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עיריית ערד, פ"ד נה(1) 769 (1998).
[4] בג"ץ 4884/00 עמותת תנו לחיות לחיות נ' מנהל השירותים הווטרינריים בשדה במשרד החקלאות, פ"ד נח(5) 202 (2004).
[5] שם, ע' 208.
[6] בג"ץ 9232/01 "נח" – ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי-חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 212 (2003).
[7] תמ"ש (ת"א) 32405/01 פ.א. נ' א.א. (פורסם בנבו) (2004).