קוזק על הגג
התמונה נראית כלקוחה ממלחמות אירופאיות מאה שנים לאחור ואף יותר: חיילים מגיעים לבית מגורים בעיירה זו או אחרת, ובאיומי נשק מסלקים לרחוב את הדיירים. מכאן ואילך הופך הבית לעמדה צבאית לכל דבר. הרכוש הופך להפקר: חלקו משמש את החיילים. שאריתו מושחתת להנאתם או מושלכת החוצה להיהרס בגשם. לעתים, לאחר תחינות, יוכלו הדיירים המנושלים לזכות ולאסוף מהבית מעט בגדים וציוד. כשיעזבו לבסוף, ישאירו החיילים אחריהם חורבה. חלק מהרכוש ייבזז. באתוס הישראלי אפשר היה לשבץ בתפקיד החיילים את הקוזאקים של הצאר או את חייליו של קיסר זה או אחר. חובבי התרבות יציצו מבית המגורים שהפך לקסרקטין ויחפשו את אמא קוראז' מוליכה את עגלתה מעבר לפינת הרחוב. אבל מי שמבקש באמת לפגוש את השחקנים בסרט הזה יוכל למצוא אותם בחופשות סופשבוע בישראל האזרחית, ממתינים לאוטובוס בתחנות מרכזיות או רוקדים לצלילי מוסיקת האוס בדיסקוטקים בתל-אביב. גם האופנה של הבמאים של מחזות ההתבהמות האלו השתנתה מאז ימיה של הקיסרות הפרוסית: הקצונה של צה"ל מעדיפה בימים אלו להבדיל עצמה מחיילי השטח שבחאקי באמצעות מדים תכלכלים בהירים, שמשרים אווירה מתקדמת של חברת היי-טק.
הפגיעה ברכוש פרטי היא חלק מהתופעות המכוערות הנלוות למלחמות. הצורך להגביל את הפגיעה הזו הורגש עוד בראשית המאה הקודמת. התקנות הנספחות לאמנת האג בדבר הדינים והמנהגים של מלחמה ביבשה התייחסו לכך עוד בשנת 1907. נקבע בהן כי "יש לכבד את כבוד המשפחה וזכויותיה, חיי אדם, רכוש פרטי, וכן את אמונות הדת ומנהגי הפולחן. אין להחרים רכוש פרטי... אין להפקיע דברים שבעין... אלא לצרכי צבא הכיבוש... בעד טובין שהופקעו יש לשלם..." אמנת ז'נבה הרביעית משנת 1949 מתייחסת להרס של נכסי מקרקעין, וקובעת שהדבר מותר רק אם פעולות צבאיות מחייבות זאת לחלוטין. דומה שאפילו ההגנה הקבועה באמנות אלו לא עומדת היום לתושבי השטחים הכבושים.
התפיסה של רכוש פרטי להקמת עמדות צבאיות לא נולדה עם האינתיפאדה השניה [שבראשיתה נכתבה רשימה זו]. גם לא ההתנהגות הבהמית שנלווית לה. גם לפני האינתיפאדה הנוכחית סולקו משפחות מבתי מגורים שלמים כדי שישמשו את הצבא. עמדות תצפית של חיילי צה"ל על גגותיהם של בתים פרטיים היו מקור לפגיעות חוזרות ונשנות באפשרות של תושבים בשטחים לנהל חיים נורמליים. חיילים שמשתינים מהגג, זבל שנזרק לחצר ובחצר המדרגות, רעש יום ולילה, מדורות שמדליקים החיילים בחלקים המוחרמים של הבית כדי להתחמם בחורף, גרפיטי מלא גאוות יחידה על הקירות, פגיעות בדודי המים, פגיעות הנדסיות במבנה עצמו, וכמובן מקרים של אלימות כלפי הדיירים... – כל אלו הם רק חלק מהפגיעות הנלוות לתצפית גג. דומה, אבל, שבאינתיפאדה הנוכחית הותר כל רסן, שהיה קיים בעבר. [הדברים נכתבו בשנת 2001, ומה שנעשה אז מחוויר לעומת מה שקורה בשנת 2024, בעת שאני מעלה את הרשימה לאתר].
עמדות שליטה צבאיות בבתים פרטיים ועל גגותיהם הם חלק מהנוף בשטחים היום. הנוסעים לחברון לא יוכלו להתעלם מהבית בצומת בית-עומר שמחציתו כמעט מכוסה ברשת הסוואה צה"לית. לא פעם נאלץ המוקד להגנת הפרט להתערב אצל הרשויות כדי להקל מעט על חייהם של דיירי הבית, שחיילים הופכים אותם לגיהנום. בחברון עצמה, בשטח שבשליטה ישראלית, נראות רשתות ההסוואה הצה"ליות על גגותיהם של אינספור בתים פלסטיניים. חלק מהעמדות משמשות גם לירי במקלעים כבדים לעבר האזורים שבשליטה הפלסטינית. הירי מזעזע את הבית כולו. ביציאה מחברון לכיוון חלחול וילה חדשה יחסית, בנויה בסגנון נובו-רישי משהו. מבט קפדני יותר מגלה את דגל ישראל מתנופף מעליה. התמונות של חיילי צה"ל מתרווחים בחדרי מלון פרדייז בעת הפלישה לבית-לחם מוכרות והצליחו להביך במקצת את הצבא. גם ההשתלטות של חיילי צה"ל על בתים פרטיים בעיר, במסגרת אותה פלישה, דווחה בעיתונות הישראלית. כשפלשה ישראל לשכונת אבו-סנינה בחברון השתלטו חיילי צה"ל על בתי מגורים בשכונה, וסילקו מהם את המשפחות, מבלי לאפשר להן לקחת עמן דבר. כשיצאו החיילים, גילו הדיירים השבים לבתיהם, שחפצי ערך רבים נעלמו עמם. ובמסגרת הפלישה לרמאללה השתלטו כוחות צה"ל על דירתו הפרטית של מרוואן ברגותי בטענה שהדבר נחוץ בשל מיקומה האסטרטגי.
בחודש דצמבר החל המוקד להגנת הפרט לטפל בשני מקרים בהם תפס צה"ל בתים בנפת טולכרם. במכתב ליועץ המשפטי של הגדה המערבית כתב עו"ד בלנק מהמוקד בעניין אחד המקרים, בית בן 4 קומות, המאכלס עשרים ושמונה נפשות:
"בשעה 0200 הגיע כוח רגלי של צה"ל בליווי שני טנקים למבנה. חיילי הכוח ציוו, תוך איומים, על כל יושבי המבנה לצאת מהבית באופן מיידי, בלא שאפשרו להם להוציא את חפציהם האישיים. החיילים לא הציגו צו כלשהו בפני יושבי הבית. בבוקרו של היום הודיעו החיילים לדיירי המבנה, אשר המתינו במהלך הלילה מחוץ למבנה, כי הם מתכוונים לתפוס את הבית לזמן ארוך. הדיירים ביקשו שוב רשות לקחת מספר חפצים עבור ילדיהם ועצמם, אולם נענו בשלילה מוחלטת ונאלצו להסתייע בחסדיהם של השכנים בכל הנוגע ללבוש ומזון. הם פנו למת"ק האזרחי והצבאי הפלסטיניים ולמושל האזור, ובתאום עם המת"ק הישראלי הותר להם כעבור יומיים להיכנס לשתי דירות בלבד במבנה על מנת לקחת בגדים. כניסה זו הייתה לזמן קצר, כאשר הדיירים מלווים באיומים וקללות מצד החיילים. במהלך הביקור הקצר של הדיירים במבנה הם הבחינו, כי החיילים עושים שימוש בחפציהם הפרטיים, במכשירי החשמל וגרמו נזקים כבדים במקום."
לאחר קרוב לחודש פינה צה"ל את הבית, אולם מאוחר יותר שב והשתלט עליו. נכון לכתיבת שורות אלו הבית תפוס על-ידי חיילים, וג'יפים וטנקים חונים בחצרו. בהתערבות המוקד התאפשר לדיירים לאסוף חפצים מתוך הבית, והוצע שיוכלו לחזור לפחות לחלקים ממנו.
החוליגניות של חיילי צה"ל כלפי בתי מגורים היא רק קצה קרחון של ההרס שזורע צה"ל בגדה ובעזה בשנה האחרונה. שדות, כרמים, חממות, מטעים ומבנים הוחרבו במסגרת פעולות "חישוף". בארות נסתמו במסגרת "הרחקת מסיגי גבול" בדרום הר חברון. "ירי מדויק" של חיילי צה"ל במקלעים כבדים כלפי "מקורות ירי" ריסק את קירותיהם של בתי מגורים. טנקים ונגמ"שים של צה"ל מעכו כלי רכב, הרסו תשתיות וחדרו לבתי מגורים.
הזילות כלפי רכושם של פלסטינים אינה מסתיימת ברמת החיילים בשטח. היא זוכה לגיבוי מלא מצד הגורמים המשפטיים – אותם קצינים במדי היי-טק תכלכלים – שבעבר שימשו לעתים בלם מסוים בפני הגורמים הפועלים בשטח. אחד הכללים הבסיסיים במשפט הבינלאומי ההומניטרי, הוא שיש להימנע מפגיעה במטרות לא-צבאיות, אלא אם הדבר מהווה תוצאה בלתי-נמנעת מהפעולות כנגד מטרות לגיטימיות. גם אז יש להקפיד על פרופורציונליות. במספר מקרים ביקש המוקד להגנת הפרט מהפרקליטות הצבאית לחקור מקרים בהם ירי מקלעים כבדים של צה"ל פגע בבתי-מגורים ומרפאות. תשובת הפרקליטות הייתה אחידה: "בירור" שביצעה לימד שבאותו יום היה ירי פלסטיני ממקום סמוך. העובדה שעוצמת הירי הישראלי הייתה בלתי-פרופורציונלית ושהירי כוון כלפי מטרות אזרחיות (או לפחות היה בלתי מדויק ורשלני) לא הטרידה את גורמי אכיפת החוק של הצבא.
כזכור, תקנות האג מגבילות את הפגיעה ברכוש פרטי למצבים של צורך צבאי הכרחי. מונח זה קיבל משמעות חובקת-כול כמעט. בית-המשפט העליון קבע, למשל, במסגרת עתירה של עו"ד נטע עמר מהאגודה לזכויות האזרח, כי תפיסת קרקעות כדי להקים טרמינל להעברת סחורות במסגרת חיזוק ההפרדה בין ישראל לגדה היא לצורך צבאי. תקנות האג קובעות עוד, כי במקרה של תפיסתו של רכוש פרטי, יינתן פיצוי כספי מלא לבעלים. זה היה אכן הנוהג במשך שנים כאשר הוקמו עמדות צבאיות בבתים פרטיים: צו התפיסה היה כולל הוראה בדבר זכאותו של בעל-הבית לפיצויים, והצבא היה משלם דמי שכירות ראויים. גם במקרים של הריסת בית לצרכים צבאיים (כגון בתואנה שהוא משמש עמדת ירי לעבר נוסעים בכביש) לא חלק הצבא על חובתו לשלם פיצויים לנפגע. המחלוקת הייתה על-פי רוב לגבי גובה הפיצויים בלבד. (יש להבדיל עניין זה מהריסת בתים כסנקציה על פעולה צבאית שביצע אחד הדיירים או בשל היעדר רשיון בניה – במקרים אלו לא הוכרה זכות לפיצויים). הזכות לפיצויים במצבים אלו מצאה עיגונים גם בפסיקה של בית-המשפט העליון. בתחילת האינתיפאדה השניה השתנתה גישתו של הצבא. הפרקליטות הצבאית החליטה שהנסיבות בשטחים הן נסיבות של פעולות לחימה, ושלא חלות עליהן הוראות המשפט הבינלאומי הנוגעות לשטחים כבושים. במסגרת זו נקבעה מדיניות לפיה לא יינתנו פיצויים לפלסטינים שרכושם הושמד בשל צרכים צבאיים. משרד המשפטים מצדו חידש את קידומה של חקיקה שתעניק חסינות מוחלטת למדינה בתביעות פיצויים, ששורשיהן בפעולות של לחימה ב"טרור" ודיכוי התקוממויות. בתי-המשפט הישראלים אינם דנים, כידוע, על-פי נורמות בינלאומיות מקובלות אלא לפי המשפט הישראלי ומתוך הזדהות עם הצרכים והאילוצים של הצבא. המקרים בהם נפסקים פיצויים הם רק מקרים בהם התובע מסוגל להצביע על רשלנות חמורה ביותר של הצבא. איננו יודעים עוד מה תהיה עמדת הצבא בעניין הנזקים שגרמו החיילים בבתים שנתפסו באזור טולכרם, אבל הצעת החוק הממשלתית הזו מספקת, כנראה, את התשובה. גם את הרסנים המינימליים שמיתנו את פעולות הצבא בעבר הוא מבקש לפרוק מעצמו במלחמתו בעם הפלסטיני: הן רסנים של מערכת המשפט הישראלית והן רסנים שקבעה הקהילה הבינלאומית בניסיון לשמור גם בעת קרבות על מידה של צוויליזציה.
*הרשימה פורסמה במקור במגזין ב"אתגר" – מגזין פוליטי תרבותי, גיליון 5 (ינואר 2002).