רצח ב-אוי-ווי-זמיר
"אינך חייב לומר דבר, אך כל אשר תאמר יירשם על ידי וישמש כראייה בבית משפט. הימנעות מלהשיב לשאלות תחזק את הראיות נגדך. תחתום כאן שהבנת את החשדות נגדך."
"אבל אני לא מבין! מחה טל. את/ה מאשימ/ה אותי שהתחזיתי לאדם שמת/ה?"
"אתה מואשם שאתה מתחזה לטל כהן."
"אני טל כהן!"
החוקר הקליד בשתיקה את התשובה, פתח שורה חדשה וכתב: "ש. טל כהן נרצח".
"טל כהן נרצח!" הטיח החוקר.
"אבל אני חי."
"בוא נלך צעד צעד", נאנח החוקר. הוא הקליד: "ש. אתמול הופעת במועדון שושן 4, נכון?".
הוא הרים את עיניו מהמקלדת והמסך, תקע מבט רצחני בטל והטיח בו בעצבנות של מכונת יריה:
"אתמול הופעת במועדון שושן 4, נ-כ-ו-ן?"
"אני לא הופעתי. ז'וז'ט הופיע/ה."
החוקר הקליד באטיות.
"לא אמרתי "הופיעה". אמרתי "הופיע/ה". עם לוכסן."
"לוכסן?"
"סלש. לוכסן. הא וו פה יוד עין לוכסן הא. הופיע/ה."
"טוב. סלש. מי זו ז'וז'ט?"
"ז'וז'ט נולדה בפריס בשנות השמונים. היא לא ממש יודעת מתי, כי ההורים שלה הפקירו אותה ברחובות. היא גדלה בבית יתומים, שבמקום לשלוח אותה לבית-ספר היה שולח אותה לשיר ולכייס אנשים בכיכרות פריס. עד שיום אחד שמע אותה אמרגן ניו-יורקי שביקר בפריס בגלל פרשיית אהבים מסובכת. בן-הזוג שלו נטש אותו לטובת זמר אופרה גרמני"...
"סתום את הפה כבר. לא באנו לשמוע סיפורי סבתא. אנחנו יודעים שז'וז'ט זה טל כהן."
"תראה, מה שאת/ה אומר/ת זה באמת לא מדויק. אני יכול/ה להבין מאיזה פרספקטיבה את/ה בא/ה לעניין הזה אבל"...
"אתה טל כהן? אתה טוען שאתה טל כהן?"
"את/ה. את/ה. עם סלש."
"עם סלש. כן או לא."
"אני טל כהן."
"אז את/ה, את/ה עם סלש, טוען שאת/ה עם סלש זה ז'וז'ט."
"לא. אני נולדתי בכלל בישראל. ז'וז'ט, אמרתי לך, היא מפריס. והיא גם יותר מבוגרת ממני בקצת. היא הגיעה לכאן בעקבות מאהב שהיה בכלל סוכן מוסד, מה שהיא לא ידעה כשהיא הכירה אותו בבאר אפלולי במינכן."
"בוא ננסה. בוא/י ננסה את זה אחרת. תסתכל בתמונה הזאת. או תסתכלי איך שבא לך. לך."
החוקר שלף תמונה מתיק הקרטון שלצדו והקליד במחשב "מ768 הוצג בפני החשוד. ש. מי בתמונה?"
גל של קור עבר בעמוד השדרה של טל. דיווחו שהגופה הושחתה, אבל התמונות מעולם לא שוחררו לציבור.
"זו ז'וז'ט! מה עשו לה!"
"זה כלום. אני מציג לך את המוצג מ769."
טל הרגיש תערובת של זעם ובחילה.
"ז'וז'ט!"
"עכשיו תסביר לי. אם זה אתה בתמונה. או ז'וז'ט בתמונה. איך זה שאתה או את/ה או מצדי ז'וז'ט הופיעה, מצדי הופיע/ה בשושן 4 אתמול בלילה?"
"תשמע, מלכות דראג לא מתות..."
החוקר התרומם מכסאו והתכופף מעבר לשולחן עד שפניו הגיעו סנטימטר אחד מפניו של טל והבל פיו שיחק על שפתי הנחקר:
"תקשיב טל. או מי שלא תהיה. אנחנו כאן רציניים. אנשים נרצחים כאן. פעמיים בשבוע לפחות יש לוויות בירושלים. לוויות של הומואים. אתה טוען שאתה הומו. אלה לפי הטענה שלך אנשים מהקהילה שלך. אני לא כזה. גם מפקד המחוז לא כזה. אבל אנחנו קורעים כאן את התחת להגן על האנשים האלה. כל פיפס בתיק הזה עובר את מפקד המחוז בעצמו. ואתה מתעסק לי בבדיחות של נושכי כריות!"
"אבל זו לא בדיחה!"
"תשמע. זה ניסיון אחרון, ועל תתעסק לי בסלשים. אתה אומר שאתה טל כהן, וביום שלישי שעבר כל העולם האמין שטל כהן מת. מת. האם שמעת על זה? האם שמעת על רצח של דראג קווין ליד השושן?"
"כן. שמעתי."
"וידעת שחושבים שזה ז'וז'ט, או אתה, או..."
"כן. ז'וז'ט."
"ותסכים אתי שלרצוח את ז'וז'ט יכול לגרום גם קצת נזק לטל כהן?"
"תראה, זה תלוי. אני מכיר כמה דראג קווינז שחזרו מהמתים."
החוקר הטיח אגרוף בשולחן.
"שאלה: למה נתת לכולם לחשוב שז'וז'ט באמת מתה?"
"זה נראה לי גימיק גדול פתאום להופיע, את/ה יודע/ת, באוי-ווי-איז-מיר, ככה..."
"ויש לך הסבר לזה שבתמונות הגוף של ז'וז'ט נראה, איך להגיד, לא ממש שלם?"
"לא."
"אבל אם אתה בתמונות, אז צריך להיות לך הסבר!"
"זה לא נראה כאילו האדם בתמונות יכול/ה לתת יותר הסברים."
כמה שעות אחר-כך יצא טל ממגרש הרוסים, משוחרר בערובה. "אנחנו עוד נגלה מי אתה!" הבטיח לו השוטר אחרי שחזר מצילום והטבעת אצבעות במחלקה לזיהוי פלילי. טל היה מותש. התמונה שלו מרוטש על גבי המדרכה לא הוסיפה לו בריאות. גם לא האיומים על לילה בבית המעצר "ואתה יודע מה עושים שם לאנשים כמוך". הוא היה זקוק נואשות לקצת אלכוהול ולהמבורגר טבעוני. אבל בסמוך לשער הוא כמעט שהתנגש בשרה נתנאל.
"מה אתה עושה פה?"
"אני נרצחתי. ואת?"
שרה נראתה מדוכאת לא פחות מטל, ונטולת חוש הומור אפילו יותר מהרגיל.
"אני חוזרת מפגישה עם מפקד התחנה. ביקשו שאני אסגור את השושן. לפחות לכמה זמן. הם אומרים שזה כרגע הדבר היחיד שיכול להפסיק את הרציחות, לפחות עד שימצאו את הרוצח. הם אומרים שהבקשה הזו היא ממפקד המחוז בעצמו."
"על גופתי המתה!"
את שרה, משום מה, זה לא ממש הצחיק.
הפגישה של קבוצת הטרנסג'נרז של הבית הפתוח התנהלה הפעם בצורה כאוטית. הנושא אמור היה להיות יציאה מהארון כטרנס אל הקהילה הלסבוהומית, אבל הדיון חזר כל הזמן לשאלה אם וכיצד השתלטה ה"אגודה" על תהלוכה שהתקיימה בת"א שבוע קודם לכן. תום, שהיה אמור להנחות את הדיון, לא ממש עשה את העבודה. הוא נראה טרוד בעניין אחר, מציץ מדי פעם בשעון או בפלאפון. בשעה תשע בדיוק הוא הכריז על סיום הפגישה. "אבל אני באמצע משפט!" מחתה רונית. תום שלח בה מבט תכלת שהיה מסוגל להצמית ולהמיס בו זמנית חמישים ממוטות מאובנות. רונית ויתרה.
תוך כמה דקות נעלמו כמעט כולם מבעד לדלת, שבימים האחרונים היתה בה נוכחות קבועה של שוטר. בעוד תום חופן את החבילות הריקות של הבמבה שהיו מונחות על השולחן ניגש אליו שלמה, חבר חדש יחסית בקבוצה. תום מיהר, אבל משהו בשלמה אילץ אותו להתעכב רגע. יש משהו שפשוט זועק לסולידריות בטרנסים שרק עכשיו מצאו לעצמם מקום תומך, ושלמה נראה זקוק במיוחד לתמיכה – בבגדיו המהוהים; עם הכיפה שהסיר לפני תחילת הפגישה הראשונה בה השתתף, וכבר לא הסיר בפגישה השניה; במבט המפוחד ששלח בפעמים הנדירות שפתח את פיו לדבר. "תום, אני חייב לדבר אתך. זה דחוף!" "תשמע שלמה, בוא נקבע מתישהו אחר. אני חייב לפגוש ידיד שלי שעבר היום חוויה קשה. תגיד לי איך יוצרים אתך קשר." "אי-אפשר ליצור אתי קשר. אתה יודע. אנחנו חייבים לדבר. אין לי אף אחד לספר לו." "תשמע, בשביל זה בדיוק הקבוצה הזו קיימת." תום שנא את הטון הפדגוגי ששמע יוצא מפיו. שלמה התחיל למלמל משהו בעוד תום מרכז את הכסאות. "תכתוב בפורום. מצטער. אתה יכול גם למצוא אותי באטרף. אני מצטער. פשוט כרגע..." שלמה מילמל משהו לא ברור על חתולים, שהוא לא הורג חתולים, ויצא.
אווירת נכאים שררה בחדר המלון הזול במרכז ירושלים. הם רצו את מוטי בפגישה, ולכן אי-אפשר היה לקיים אותה לא בבית הפתוח ולא בבית של אף אחת מאושיות הקהילה: בכל המקומות האלו הוצבה שמירה משטרתית, ומוטי לא יכול היה להרשות לעצמו להיחשף.
נועה ישבה על כסא מרופד ליד המכתבה המתפוררת. מוטי התיישב על המיטה. שרה הלכה הלוך ושוב, למרות כל הבקשות של נועה, שאמרה שזה מעצבן ומקשה עליה לחשוב. הרגל כזה של חברי מועצה כנראה.
"אני לא הולכת לסגור את המקום הזה. אנשים חיים מזה. מה אני אעשה עם השומר הפרסי? אזרוק אותו לכלבים? והברמנים? הם צריכים משכורת. הם נותנים את עצמם לקהילה הזאת. אתם תממנו אותם? הבית הפתוח? המשטרה?"
"שרה, את צריכה להבין. יש לנו אחריות. לא רק לבידור לקהילה אלא גם לחיים שלה. היתה במוצאי שבת פגישה של קבוצת הצעירים. את יודעת איזה שבר? מסתבר שאחד הבחורים שנרצחו היה מגיע לשם לפעמים, ופתאום כולם נזכרים איך כן התייחסו אליו או לא התייחסו אליו. זה נורא. שכרנו כבר עוד שני פסיכולוגים. יש לנו ישיבת ועד כל ערב איך מתמודדים עם זה. ואת מבינה איך זה להתמודד עם כל האבל הזה כשלי בעצמי יש את המוות של בהמות על הראש?"
"ואם הם היו אומרים לסגור את הבית הפתוח. רק באופן זמני. רק בשביל להציל חיי אדם?"
נועה השתתקה.
"תקשיבו" אמר מוטי "אני יכול להבין את זה. אבל יש לי אמון מלא במפקד המחוז. הוא שועל ותיק. הוא עבר את כל המלחמות. מאז מלחמת העצמאות. האצבע שלו נקטעה בקשלה. אם הוא אומר שזה זמני זה זמני. אני בטוח שעושים בשבילנו את המרב. תוך כמה ימים ימצאו את הרוצח הזה והכול יחזור לשגרה. אתם מוכנים לסכן חיים של אנשים בשביל עקרונות?"
"השושן יישאר פתוח" שרה נעמדה בפני מוטי וניסתה להזדקף במחווה דרמטית. היא ניסתה להיזכר באיזה ציטוט שיתאים למעמד. משהו של רבין. של בן גוריון. אם לא, אז לפחות של מרטין לותר קינג. אבל כל מה שיצא לה היה: The show must go on.
I need a hero till the end of the night הפטירה נועה.
מוטי נאנח. לך תתווכח עם פרדי מרקורי.
התדריך באותו בוקר הוקדש לטל, שהחקירה שלו התקרבה בינתיים לסיומה בחדר השני, המופרד מחדר המודיעין בזכוכית חד-כיוונית.
"אנחנו נמשיך, כמובן, גם בכיוונים אחרים, אבל כרגע זה החשוד העיקרי" הסביר קובי, קצין המודיעין הבכיר של המחוז, לגולן. "אנחנו לא יודעים מיהו. תעודת הזהות שלו היא ללא ספק התעודה של הנרצח, וגם כל הפרטים האחרים מסתדרים. בדקנו טביעות אצבע – אבל הטביעות שלו לא במאגר, והאצבעות של הנרצח הושחתו לגמרי. בדקנו עם צה"ל. טל כהן השתמט משירות. יצא על עשרים ואחת כמו כל האגזוזנים. כך שאין להם טביעות אצבע שלו. גם אצלנו אין: לא ידוע על שום היסטוריה פלילית לפייגעלע הזה. בא ממשפחה טובה, מסתבר. בן יחיד, אין קרובים בארץ חוץ מההורים, והם בחו"ל. אף אחד לא הצליח ליצור אתם קשר עדיין. משפחה טובה קוראים לזה... אמא שלו מוכללת שב"כ על חתרנות שמאלנית. אבא שלו חצי-יורד. והוא יורד לכולם... או בעצם ירד לכולם עד שקרעו לו את הצורה. בקיצור, מי ששלח את הנחס הזה להתחזות לטל כהן ולהיות מרגל בשושן עשה כנראה עבודה טובה. אי אפשר כרגע להוכיח התחזות. מבחינת הייעוץ המשפטי, אם הזיהוי של הגופה והזיהוי של החשוד הם באותה רמה, אז מצדם גם הגופה יכולה להיות מתחזה. אידיוטים. כך שאין לנו ברירה. חייבים לשחרר אותו. אבל תקשיב: השערת העבודה שלנו היא שהבנאדם הזה הוא או הרוצח או עובד אתו. הוא דומה לטל כהן, וכנראה עשה תחקיר רציני כדי לשחק אותו. התפקיד שלך לעקוב אחריו. למצוא מיהו באמת. למצוא את המקום שבו הוא מועד."
משום מה, המשימה לעקוב אחרי הבחור הגבוה – טל כהן או לא טל כהן – לא נשמעה גרועה כל-כך באזניו של גולן. הוא תמיד אהב מעקבים – סוג האינטימיות המוזר הזה של כניסה לחייו של אדם בלי ידיעתו. הוא התמקם בצלם של עצי הברוש שבפתח הכנסיה הרוסית, ומצא את עצמו שורק בבלי משים את אחד השירים מליל אמש בשושן. "ונצואלה אין דומה לה! אולה!" - השיר נדבק ולא הרפה. "מתים מזה? לא רק נצלים" הוא זמזם, נהנה מהשיר ומהאור החורפי. בקשר הודיעו לו ש"משחררים לך עכשיו את החבילה" ותוך מספר דקות הוא הבחין בטל יוצא מהשער ומתנגש באישה מבולבלת שיצאה משם ממש שניות קודם (מאיפה אני מכיר אותה? מהעיתון?). הם דיברו קצרות, והבחור (גולן החליט לקרוא לו טל, יהיה מי שיהיה) החל ללכת לכיוון רחוב יפו. גולן עקב אחריו. טל נבלע בסמטה צדדית, אבל גולן לא איבד מגע ליותר משניות בודדות, והבחין בו נכנס לאחד הבתים. הוא נצמד לכניסה וספר את הצעדים במדרגות עד ששמע מפתח חורק בדלת. זו צריכה להיות הקומה השלישית. הוא זינק חזרה לרחוב סוקר את החלונות בקומה השלישית. ואמנם, כצפוי, באחת מהן נראתה צלליתו של טל. לא עברה יותר מרבע שעה וגולן – ותיק ומנוסה בעניינים שכאלו – מצא לעצמו מקום מחבוא בין דודי שמש על הבית ממול, צופה אל תוך הדירה שטל נכנס אליה.
"חתולים וסיפורים" חשב תום בצאתו מהבית הפתוח "לפעמים באמת מגיעים לפה ווירדוז רציניים". אבל מה שהיה חשוב לו כרגע היה להגיע הביתה. טל, שהתקשר אליו קודם נשמע במצב מחורבן באמת. זה לא היה חדש – טל היה איש של מצבי רוח מתחלפים, ותום כבר ידע איך לטפל בזה. אבל משהו הפעם היה בקול של טל משהו אחר, שונה, שתום לא הכיר. "הפעם זה טל אחר", הוא הירהר. אבל ישנן תרופות שתמיד עובדות...
כבר כמה שעות חלפו על גולן בין דודי המים. השמש כבר שקעה והקור התחיל לחדור את עצמותיו. אנשים נכנסו ויצאו מהבניין, אבל בדירה בקומה השלישית חושך. טל שכב על מיטה זוגית סמוך לחלון. כנראה ישן. קשישה מהקומה השניה יוצאת, רשם גולן לפניו. מחשבותיו של גולן נדדו לשרון, לחום השמיכה בדירה שלה, הוא היה מוכן גם למיטה שמולו, שגם היא נראתה רכה וחמה. אז מה אם יש שם עוד גבר, זו מיטה רחבה, יש מקום לשניים... בחורה צעירה נכנסת, רשם לפניו. מיטה רחבה, והרי בטירונות היה צריך לישון ממש צמוד לגברים אחרים. אבל הם לא היו הומואים. אבל גם הטל הזה לא, הוא הרי רק מתחזה, וגם אני רק מתחזה... אור נדלק בדירה וניער אותו ממחשבותיו: הבחורה שנכנסה לבניין עמדה בתוך הדירה, ניגשה לטל והעירה אותו בעדינות. טל התרומם ומשך אותה למיטה. הם התנשקו.
"בינגו!!" גולן כמעט שצעק לתוך מכשיר הקשר, שוכח את מצבו העדין על גג בניין מגורים במרכז העיר. "החבילה שלנו במיטה עם בחורה. החבילה סטרייט, עבור." "רות. תמשיך להחזיק עליו" שמע את קולו של המפקד באזניה "סוף".
זו לא היתה הפעם הראשונה שטל מצא שהמיטה של תום היא המקום הבטוח ביותר עבורו. למעשה, הפעם הראשונה היתה כשטל נפרד מהחבר הראשון שלו. הוא היה אז עדיין בארון, בן חמש-עשרה וכבר דרמה-קווין של ממש. ההורים שלו היו בחוץ-לארץ וממילא איך אפשר להסביר להם. הבית היה גדול וריק ומלא כדורים לבלוע ושקעים להכניס אליהם את היד ומנורות לתלות מהם חבלי תליה וברזי גז לפתוח. זה נראה אז כאילו כל דבר שהתקינו בבית הזה רק נועד שיתאבדו באמצעותו. תום היה אז מיקה, שהגדירה את עצמה כלסבית, והם הכירו מקבוצת הנוער של הבית הפתוח. היא היתה מבוגרת ממנו בכמה שנים, וכשההורים שלה גילו שהיא לסבית הם שלחו אותה לפסיכולוג, קנו לה פלאפון והעבירו אותה למבנה בגינה, שכשנבנה לפני חמישים שנה נועד לגננים ולשרתים, הושכר אחר-כך לסטודנטים ועמד ריק מזה זמן מה. "שתוכלי להכניס כל מי שתרצי, בלי שנצטרך לדעת". הורים ליבראליים היו לה למיקה. במשך שבוע הוא עבר אז לגור אצלה. זה היה אז שהוא התמכר לזרועות היציבות שלה, לשוקו סויה חם ולאוכל טבעוני.
כעת זו היתה כבר מסורת. באוכל הטבעוני הפך בינתיים ההמבורגר לכוכב: לתום היתה אספקה שוטפת מה"מהווירה בורגר", מסעדת אוכל טבעוני מהיר שפתחה בירושלים אקסית של תום, צביא (כן באלף). צביא התגאתה שבמסעדה שלה אין אף לא כלי חד-פעמי אחד ושהבעלים שלה סימפטית לעובדים ולא מזיינת בשכל. לצד עלייתו של ההמבורגר התווסף עם הזמן לשוקו הסויה החם הזמן מגע ממשי של וודקה. הקסטות של קיי די לאנג התחלפו בדיסקים של נינה סימון, וגם נוסף הבילוי המשותף באטרף: שניהם היו נכנסים במקביל לאתר, כל אחד בניק שלו, ואז היו מתכרבלים בשמיכה, שותים את השוקו האלכהולי, מרכלים על בנים ונרדמים חבוקים זה עם זה.
סמוך לחצות היה טל כבר מטושטש לגמרי. Southern trees bearing strange fruit חרקה נינה סימון מהדיסק. ואז קפצה במחשב חלונית. "תרשום לו שאני כבר לא רלוונטי להלילה" הפטיר טל. הם כבר התרגלו שתמיד ההודעות הן אליו. טרנסים הם עדיין לא זיון מקובל אפילו בקהילה הווירטואלית. אבל הפעם ההודעה היתה דווקא לתום. תום קרא אותה פעמים ללא קול ואז קרא אותה גם לטל "שלום, זה שלמה. דיברנו הערב בסוף הקבוצה. זה באמת חשוב. בוא לגן העצמאות באחת. ניפגש ליד החפירה. בוא לבד. זה באמת חשוב." אתה יודע מי זה? שאל טל. "שלמה. אחד קצת וירדו מהקבוצת טרנסים. רזה כזה, נראה שרירי. קטן. אני חושב דתי. הגיע פעמיים, לא אומר כמעט מלה. באמת רצה לדבר אתי היום ונראה קצת נואש. מה אתה אומר, ללכת?". הוא רשם תשובה: "תגיד לי מה העניין" ושלח. "השתגעת?" הזדעק טל "אתה לא מכיר את הבחור בגרוש. מספיק שרצחו אותי!" "אני חושב שאני אלך. הרי לא יפגעו בי, הורגים רק הומואים בעיר הזאת!" "ומה אתה, לדעתך, אדוני? לפחות תבדוק קודם את הכרטיס שלו". הם נכנסו לכרטיס: Christopher Scarver כבר לא היה אונליין וגם הכרטיס לא אמר כלום. מטר ששים וחמש ("מתאים" אמר תום), עיניים שחורות, שער שחור, אין תמונה. קצת עליי? שלוש נקודות. מחפש: שלוש נקודות. תכונות אישיות: מופנם. תחביבים: אינטרנט. בקיצור: נדה.
אילו רק היו מציצים ביומן מועדים לפורענות של סלון מזל (28.11) היה הסיפור נגמר אחרת. אבל הוא לא ייגמר אחרת.
"אני הולך" הכריז תום, שתמיד סמך על תחושות הבטן שלו. "אם כך, אני אתך. לפחות אוכל לשמור עליך מרחוק".
כל חצי שעה דיווח גולן לקצין התורן "אין חדש, עדיין מכורבלים במיטה". הקול שלו כבר היה משקשק משהו – הוא לא התכונן לבילוי לילי על הגג בקור הירושלמי. אחרי הדיווח של חצות וחצי קיבל סוף סוף את ההוראה שגרמה לו לנשום לרווחה "סע לישון ותן להם להזדיין בשקט. יש לך יום ארוך מחר". בתוך רבע שעה הוא מצא הזדמנות מתאימה לחמוק בלי להיראות. הוא לא הבחין שבעודו יוצא את הסמטה יצאו מהבית שתי דמויות. מעייניו היו נתונים כבר למיטה של שרון.
בשבע וחצי בבוקר התעורר גולן מצפצוף הביפר. הוא לא היה צריך להסתכל בו. שרון, שקמה לפניו כבר הדליקה את הטלוויזיה שהיתה מכוונת למהדורת החדשות של הבוקר. "שתי גופות נמצאו הבוקר בשולי גן העצמאות בירושלים. הגופות היו מרוטשות עד לבלי הכר, ולמשטרה אין קצה חוט לא לזהות הנרצחים ולא לרוצח. אבל הנחת העבודה היא שהרצח הזה קשור לסדרת הרציחות של הומוסקסואלים הפוקד לאחרונה את הבירה". והנה מפקד המחוז בכבודו ובעצמו, בשידור חי, מכיכר החתולות. גולן מעולם לא ראה אותו שבור כל-כך: הקמטים בפניו נראו עמוקים כמו שלא היו מעולם וכתמים שחורים היו מרוחים מתחת לעיניו. "משטרת ישראל תעשה כל מאמץ, עושה כל מאמץ, כדי לאתר את הרוצח האכזרי הזה. דבר כזה לא היה בירושלים ולא יהיה." סערה של שאלות ניטחה מכיוון קהל העיתונאים. "האם יש לך מסר לקהילה ההומולסבית בירושלים?" שאלה אחת הכתבות המשטרתיות, שהיתה ידועה כמקרובת למפכ"ל ושתמיד זכתה ששאלותיה ייענו ראשונות. "זו בוודאי תקופה קשה לקהילה ההומולסבית, ולבנו כולנו אתכם. אני מפציר בכם" המפכ"ל התכופף כעת במיומנות לכיוון המצלמות ושלח מבט אבהי היישר אל הצופים בבית "אני מפציר בכם שלא לצאת לגנים ולמקומות הבילוי הרגילים, שאתם עלולים להיות מזוהים בהם. אני מפציר בכם: תורידו סממנים שמזהים אתכם ככאלה. אני מאמין שבקרוב מאוד אנחנו נמצא את הרוצח והוא ייתן את הדין, אבל בינתיים, למען חייכם, אנא, היזהרו!"
מאז שעקרו את משוכות השיחים שהתפתלו בגן עד ראשית שנות התשעים, ומאז שהתקינו בו את הזרקורים הלבנים, כמעט אין פינה חשוכה באמת בגן העצמאות. שמורה בודדה של חושך מצויה באזור החפירה בתחתית הגן, סמוך לבית הקברות המוסלמי. בשעה אחת בדיוק נבלע תום אל תוך האי הזה של אפלולית. טל, שהקפיד לשמור על מרחק ממנו לא יכול היה עוד לראות דבר. הוא התמקם על אחד הספסלים, מנסה לחדור בעיניו את החשכה, וחיכה.
שלמה כבר חיכה שם, וזמנו היה דחוק. הוא אחז בעצמה בזרועו של תום, מושך אותו אליו ולוחש לאזנו.
"תראה תום. אין לי זמן להרבה הסברים. יש לי עוד עבודה לעשות. אבל זה משהו שאני חייב לספר, ואני לא מכיר אף אחד חוץ ממך. אני אגיד לך מה שחשוב, אבל אל תשאל יותר מדי שאלות. אני מתעסק ב... לא משנה. העיקר, איכשהו אני קצת מכיר את הסיפור של הרציחות האלה של ההומואים. חושבים שזה רוצח אחד, אבל זה לפחות שניים. זאת אומרת לפחות שלושה. כלומר, לפחות שניים כי אחד מהשלושה זה אני ואני לא רצחתי אף אחד. והם נרצחו, שזה אומר שיש רוצח, לפחות רוצח אחד. בעצם שניים."
הם היו קרובים, כמעט צמודים. היד של שלמה, החזיקה בזרועו של תום. העוצמה שהיתה לו באצבעות היתה מפחידה אבל גם סקסית. אולי בגלל הקרבה יכול היה שלמה לראות את המבט המבולבל על פניו של תום. הוא ניסה להסביר יותר טוב, וזה חייב אותו להיחשף קצת יותר. הוא גמגם.
"אתה מבין... אני אנסה להסביר. אני בעסקים של ה-ה-ה-העלמות. כלומר חי-חי-חי-חיסולים. אני אסביר לך פעם אחרת. אין לי חרטות. אבל העבודה הזאת. אתה מבין, יש איזה תחרות כזאת בין שתי קבוצות – מי שתרצח יותר הומואים תקבל מגרש ששייך כרגע לאיזה מיליונר מניו זילנד. מגרש אמרתי. זה לא סתם מגרש אבל שיהיה מבחינתך מגרש. זה לא משנה לעניין שלנו. אחת הקבוצות האלה שכרה אותי. אל תפחד. אני לא הורג אחים שלי. לכן קראתי לך לכאן. כי את שמעון לא אני רצחתי ולא האנשים מהקבוצה השניה. אני מכיר את טביעות האצבע שלהם, יודע בדיוק לזהות כשזה הם רוצחים. בעל מקצוע מזהה את המתחרים. זה לא. והמנכ"לית של הבית הפתוח – אני פרצתי לה לדירה, ואחר-כך סיפרתי כאילו שהיא לא היתה שם. ואז אני שומע על הסיפור של החתול, אז גם אמרתי שזה אני. אבל. אבל אני לא הורג חתולים. והדראג קווין הזו שכתבו עליה בעיתון: אחרי שזה היה בעיתון אני סיפרתי לטפל.. סליחה, ללקוח שלי, שזה אני עשיתי, והוא דיווח לנדיב, ולא קרה כלום. כך שבטוח רק אנחנו לקחנו אחריות על זה ולא הצהו... כלומר לא הקבוצה השניה. וזה אומר שיש רוצח שלישי. אני צריך אותך. אנחנו צריכים למצוא את הרוצח הזה!"
בזמן שדיבר היד של שלמה התהדקה והלכה סביב הזרוע של תום, עד כאב. ולא שתום לא היה בקטע של כאב ושל פנטזיה, אבל הפעם זה היה שונה. הוא ניסה להבין את ההבדל. אולי זה נראה יותר אמיתי? משהו הבזיק בו: הפעם זה באמת אמיתי. "באמת אמיתי" נזף בעצמו. איזו עברית. והוא חזר לכאב. אבל כששלמה סיים הוא הרפה פתאום וכמעט קרס לרצפה. עבר כל-כך הרבה זמן מאז שדיבר כך עם בנאדם אחר.
"לך עכשיו. אני כבר אצור אתך קשר. יש לי עבודה לעשות. ועוד מעט בוקר".
השעה היתה קרוב לשתיים כשתום וטל עלו במדרגות הבית. תום סובב את המפתח בדלת, שנפתחה בחריקת צירים. החלון היה שבור לרסיסים. המיטה והשמיכה היו מחוררות מעשרות קליעים.
טפלון היה במצב רוח מרומם. יש ימים שבהם המזל פשוט מאיר לך פנים. שלוימ'לה הצליח להשיג תיקו, ראש העיר חתם על צווי הריסה לעוד שלושה בתים שהפריעו להתיישבות החדשה בהר הזיתים, והשליח של הנדיב הניו-זילנדי לא הסתיר בעד איזה צד הוא בהתמודדות. גם בחזית של ה"מגרש", כמו שכולם הקפידו לקרוא לזה, היו חדשות משמחות. במינהל מקרקעי ישראל השתכנעו שהחתימה של ראש הווקף המוסלמי על ייפוי הכוח הנוטריוני היא אותנטית, ולא נותר אלא לעשות כמה עסקאות סיבוביות פשוטות לפני שהקרקע תירשם על-שם מי שיזכה בתחרות. קו הגמר נראה קרוב יותר מתמיד.
"דאבל! דאבל!" שאג טפלון כמו ילד כששלוימ'לה נכנס ללשכתו, לקבל מקדמה. "תראה להם עכשיו בשלישיות! אריה על אריה על אריה תראה להם! אריה על אריה על אריה!".
בשעות הבוקר המאוחרות כבר היה גולן ממוקם בסבך הענפים של עץ ברוש עבות בחצר בית-הספר שם למד טל טיפול בתנועה. פניו היו שרוטות, בגדיו מאובקים, אבל העץ נתן לו מחסה מושלם. מבעד לחלונות הרחבים של הבניין הוא יכול היה לעקוב אחרי טל בקלות.
בעשר הוא דיווח "החבילה בשיעור בלט".
בעשר וחצי "החבילה שותה ממתקן הקפה במסדרון".
בעשר וארבעים "החבילה מסתובבת בחצר מדברת בפלאפון".
בעשר ארבעים וחמש "עוד כוס קפה" (הוא חשב בלבו: ככה זה כשמזדיינים כל הלילה, צריך משהו להחזיק אותך ער).
באחת עשרה: "החבילה בשיעור פרונטלי. שורה שניה. נראה משהו בפסיכולוגיה".
באחת עשרה ארבעים וחמש: "עוד כוס קפה".
בשתים עשרה "החבילה בשיעור פרונטלי. אני לא בטוח שיש תועלת במעקב הזה."
בשתים עשרה ורבע הודיעו לו שהוא רשאי לעזוב את המקום לארבע שעות. הם בדקו את המערכת של טל כהן ז"ל, ונראה שהוא לא אמור לעזוב את המקום לפני חמש.
גולן גלש מהעץ ושם את פעמיו למרכז העיר. לא יזיק סיבוב קטן בגן העצמאות, הוא חשב. בסופו של דבר, זו היתה הזירה של הרצח הלילה. תוך כדי הליכה חזרו אליו תנועותיו של טל בשיעור הבלט – שלמות, רכות, רחבות. קשה להאמין שמדובר במתחזה. היה משהו מושלם כל כך בתנועות האלו, משהו מקנה אמון. וגם בשיעורים הפרונטליים – צורת הישיבה, הזקיפות הזאת. אתה מפסיק להיות מקצועי! נזף גולן בעצמו. גולן הסתובב מעט בגן – בוחן את הגרפיטי החדש שעל קירות בית-הספר הניסויי: "לסביות והומואים – יחד נגד הרוצחים"; "מעזה ועד שושן – אותו רובה, אותו הדם" וגם "הומואים ומובטלים – את כולנו הם מוחקים". הוא התיישב על ספסל בפאתי הגן, מביט בתלמידי בית-הספר הניסויי שרצים סביב המדשאה שתולת האורנים. האם אפשר לדמיין שרק הלילה רוטשו שם גופות של שני הומואים עד שבאבו כביר הודיעו שרק בדיקת די-אן-איי תוכל לאפשר זיהוי?
בהפסקת הצהרים קיבל טל טלפון מתום. "תפסתי אותו. כלומר הוא אותי. אין לי מושג איך הוא הצליח להשיג את המספר שלי. בבית הפתוח ביקשתי שישאירו אותו חסוי. אבל יש לו כנראה דרכים. קבענו בחמש וחצי בבית קפה במזרח העיר. הוא אומר שזה מקום שבו רגילים למפגשים מוזרים ולא שואלים שום שאלות. שאלתי אותו אם תוכל להספיק להגיע מבית-הספר שלך, והוא אמר שזה בדיוק מרחק חצי שעה הליכה משם."
בשעה שלוש דיווח קול ישראל על אסון נוסף בירושלים. עשרים תלמידים ממכללה לאמנות במרכז העיר אושפזו בהדסה במצב קשה. בדיקה ראשונית גילתה רעל נדיר ומסוכן במתקן השתיה במכללה. המשטרה חוקרת.
מההמולה אפשר היה לחשוב שמדובר במאה איש לפחות, אבל למעשה לא היו בדירת הסטודנטים בקטמונים יותר מאשר עשרה. או ליתר דיוק עשר. כמה מתאים לשמונה לסביות ושני הומואים לבחור לעצמן את הכינוי HomoMilitia! תבשיל קינואה עם גזר, שלושה סוגים של תה צמחים ושני בקבוקי ארק שפכו עוד שמן על הלהט המהפכני.
יוני, אחד משני ההומואים שבחדר, ישב ליד המחשב שלו. הומו? למען האמת, ההערצה חסרת הגבולות שלו לבאפי, עוררה אצל אנשים רבים את החשד שמדובר בעצם בלסבית מתחזה. אבל האם לסבית היתה רוקדת בשושן יחפה? ובעצם, האם הומו היה עושה את זה? הבנאדם היה מעבר לנורמות המקובלות. יוני עדכן מדי פעם אודות הדיווחים מאתר המביא היומי. אתר החדשות הלהט"בי שינס מותניים לכבוד פרשת הרציחות והוסיף עדכונים מדי מספר דקות. העדכון האחרון היה מראיון שערכה הכתבת הבלתי נלאית של המביא היומי, ניבה סקיטר, עם גברת תמרה בן, אחת הדוברות הבוטות של הימין הפשיסטי בירושלים. ניבה סקיטר שאלה אם יוצאי תנועת תן-וקח אחראים לגל הרציחות. "אני לא צריכה להוכיח שאין לי אחות" היתה תשובתה של בן "אבל דבר אחד צריך להיות ברור, מי שמחללים את קדושתה של ירושלים לא יכולים להתייחס לעצמם כקורבנות, אם ההתנהגות הפרוצה שלהם גורמת לזעם בציבור." ניבה סקיטר הדגישה בדיווח את סירובה של בן להכחיש במפורש קשר לרציחות.
המעניין היה שבן היתה בין הפוליטיקאים הבודדים שהסכימו להתראיין. למעט כמה פוליטיקאים מהשמאל, שהתחרו זה בזה בביטויי גינוי וסלידה מהרציחות, שאר הפוליטיקאים, לרוחב כל המפה, העדיפו שלא להתייחס. בדרך-כלל היה הנימוק, שבשעה זו מן הראוי להשאיר את הטיפול בנושא למשטרת ישראל.
מאחר שהמידע על הרציחות היה מוגבל ונתון תחת צנזורה כבדה, עיקר הדיווחים של ניבה סקיטר במביא היומי כלל לא עסקו ברציחות עצמן, אלא בחצאי התבטאויות סנסציוניות של גורמים בקהילה זה נגד זה. "גורם בקהילה בעפולה אמר לכתבתנו שלא לציטוט, שההתמודדות של העשירון האחר עם האירועים הנוכחיים אינה בוגרת, ומוטב שראשי העשירון יתרכזו במופעי הדראג שלהם ולא ינסו להרחיב את פעילותם מעבר לגבולות הקמפוס. בתגובה מסרו גורמים במונרכייה הירושלמית, שהם שבעי רצון מכך שגם מעפולה מגיעים לראות את מופעי הדראג בעיר." סקיטר רמזה, שייתכן שגורמים בקהילה ינצלו את הרציחות ההומופוביות ויבצעו בחסותן חיסולי חשבונות פנימיים.
אבל נחזור לדירה בקטמונים. הנושא הראשון לדיון היה הפקת לקחים מההפגנה שהתקיימה יום קודם לכן מול משרד הביטחון בתל-אביב ושהסתיימה בחמש עצורות. "אני לא בטוחה שהבינו את המסרים שלנו עד הסוף" אמרה גל. "למה, מה לא ברור בססמה 'שערות בבית השחי; לא מפכ"לית ולא לח"י?'" התפלאה קטיה. אבל לא זה מה שהעסיק את לי-נצח. לי זעמה על התגובה הקרירה של הקהילה. לפי הדיווחים של ניבה סקיטר, אגודת ההומואים מתחה ביקורת על ה-HomoMilitia שמעסיקה את המשטרה בשעה שכל המשאבים צריכים להיות נתונים ללכידת הרוצח בירושלים. גורם שהעדיף שלא להזדהות אבל תואר כ"בכיר בקהילה בירושלים" מתח ביקורת נוקבת על הקישור שעשתה ההפגנה בין רצח של הומואים לבין אלימות כלפי נשים. "אי אפשר להשוות בין שני הדברים האלו. ההומואים שנרצחו נרצחו בגלל היותם הומואים. מי שרצח אותם ירצח הומואים באשר הם. גבר שרוצח את בת-זוגו לא ירצח כל אישה באשר היא אישה". ההתבטאות הזו גררה את השרשור הארוך ביותר בהיסטוריה של הקומונה "קהילה ירושלמית גאה", עם שלוש-מאות-שבעים-ושמונה הודעות.
"אנחנו צריכים לעשות פעולה שתסביר סוף-סוף לאנשים שגם אם לא כל סוגי הדיכוי עובדים בדיוק אותו דבר, הם קשורים אחד לשני; שגם אם לא כולם מדוכאים באותו אופן ובאותה מידה, ולא בהכרח מסוגלים להבין את חויית הדיכוי של הזולת, עדיין אין טעם לעשות תחרות סבל אלא ליצור סולידריות של מדוכאים" פסק יוני. גל נופפה את ידיה בהסכמה, והציעה לארגן תחרות ריצה באיצטדיון האוניברסיטה בגבעת רם, שבה כל מתמודדת תענוד סביב מצחה סרט ועליו שם של קבוצה מדוכאת אחרת. "ובסוף נעשה אורגיה במקלחות". אט-אט קרם הרעיון עור וגידים, ותחרות הריצה הפכה להיות אולימפיידה של ממש, כולל תחרויות קפיצה לעומק המצוקה; שחיה בביוב; התאבקות מעמדות ועוד.
אבל אז נכנסו לדירה (באיחור אלגנטי אופייני) רניאלה ונורה הקטנה, שתי אנרכיסטיות מהשפלה. הן הניחו על השולחן עוגת לימון טבעונית שתרמה מרים לפגישה (היא לא יכולה היתה להגיע בגלל משמרת בסלון מזל). שקט השתרר בעוד הנוכחות מכרסמות פרוסות עוגה, ובחסות הדממה הרגעית הסיטו נורה ודניאלה את הדיון לכיוון חדש לגמרי. "התפקיד שלנו הוא לא לחנך אלא לעשות. אנחנו היחידות שמבינות שהמשטרה לא עושה ולא תעשה שום דבר אמיתי נגד הרציחות האלה. צריך לבנות אלטרנטיבה מלמטה למשטרה. כוח של הגנה עצמית שיתפרס באזור השושן וייתן לאנשים תחושת ביטחון".
עד ששקעה השמש כבר התארגנה ה-HomoMilitia לסיורי אבטחה סביב השושן, שיימשכו לאורך כל הלילה. האם גדוד של לסביות זועמות יוכל להרתיע את המרטש מירושלים? הלילות הקרובים צופנים בחובם את התשובה.
טל לא נפגע מההרעלה, והוא ותום נפגשו עם שלמה במועד המתוכנן. בית הקפה היה חור אמיתי, זרוק באחת הסמטאות של העיר המזרחית, ועמוס בתערובת מוזרה של מיסיונרים שעתידים להיות מאובחנים כלוקים בתסמונת ירושלים, נציגים דיפלומטיים המנהלים מו"מ חשאי על כוס קפה ערבי וטבולי, שיח'ים מוסלמים מחופשים לרוכלים שבאו לשתות כוסית של קוניאק מוברח וכותבי בלוגים שחיים במציאות הזויה.
שלמה היה הפעם רגוע בהרבה. טל לא האמין לחצי מדבריו, אבל היה מרותק. שלמה טען שהוא בן לרב חשוב בבני-ברק, שישב שבעה כשהתברר לו שבתו מסתובבת בלבוש של נער חילוני בחוף הילטון ומפתה תלמידים מהישיבה שהתגלגלו למקום לצרכים ידועים. כמה פעמים הוא הותקף על-ידי משמרות הצניעות ויצא בשן ועין. כך הוא התחיל להתאמן, והפך להיות זריז כשד. הוא חזר וקנה לו מקום בשולי הקהילה כשהתברר שאין טוב ממנו להשליך בקבוקים עם מכתבי איום ממש ללב אולמות הלימוד של ישיבות מזרמים אחרים, ובמידת הצורך גם להרחיק לכת מעט יותר. הוא נאלץ אמנם לעזוב את בני ברק, שם הוא היה כמו פצע פתוח בגופו של אביו, לירושלים. בירושלים הוא הנהיג את זורקי האבנים בכביש רמות, ואחר-כך עבר למשימות מחתרתיות קצת יותר. "בסביבה שלנו אין אמון במשטרה. הייתי נחוץ כדי להרחיק אנשים שניסו למכור סמים לשבאבניקים, שניסו לסכסך בעזרת פשקווילים מזויפים. התחלתי לעשות גם קצת עבודות פרו בונו. שחררתי כמה נשים עגונות מהבעלים שלהן. היו מקרים שחשדו בי, אבל לכולם רווח, ואף אחד לא עשה כלום".
"ושני ההומואים המסכנים מגן העצמאות?" תהה תום, "זה גם סוג של מעשה צדקה? אמרת לי שאתה לא הורג הומואים, ורק הלכתי הביתה אתה..."
"אל תדאג, תום. סתם שני סרסורים מתועבים. סוחרי נשים. הייתי צריך למשוך אותם רק מעט מהמקום הטבעי שלהם. הנשים, אגב, כבר במקום בטוח. זה הדבר שאני הכי אוהב: לעבוד פרו-בונו למטרות שלי ולקבל על זה שכר מהלקוחות..."
הם הזמינו נרגילה ועברו לנושא האמיתי.
"תקשיב טל. כבר שלוש פעמים ניסו לרצוח אותך. פעם אחת ליד השושן, פעם אחת בדירה של תום והיום במכללה. ואני אומר: בפעם הראשונה בכלל לא ניסו לרצוח אותך. בפעם הראשונה אף אחד לא נרצח. ואתה ההוכחה לזה. אתה זה שיודע. ולכן אתה עכשיו על הכוונת. ואם נמצא מי מנסה לרצוח אותך, נגלה הכול".
"אף אחד לא נרצח? אתה לא ראית את התמונות האלה. היה שם מישהו. והמישהו הזה היה דומה לי. ותאמין לי – הוא לא היה חי."
באותו ערב היה בשושן ערב שנקרא "טענות ומענות עם ליאור נוה", שירים בלייב. המקום היה כמעט ריק. ללקוחות הבודדים שהגיעו לא התחשק במיוחד לשמוע מוסיקה. הם באו מתוך סולידריות, להפגין נוכחות, לשתות קצת ולהסתלק אחרי כמה שעות - בשלשות או רביעיות, בצעדים מהירים, שולחים מבטים סביב-סביב. האווירה היתה אווירת נכאים. הגופות מהבוקר טרם זוהו, דגימות הדי-אן-איי לא התאימו לאלו של משפחות בודדות שטענו שקרוב שלהן נעדר. אנשים ניסו להיזכר מי היה אמור ליצור קשר ולא יצר, מי לא נכנס היום לאטרף, מי ומי ומי ומי. דיברו על אנשים שמתכננים לעזוב את העיר "באופן זמני". מצד שני, הגיעו גם כמה תל-אביבים להביע הזדהות. לרגע ניצתה האווירה כשלבאר נכנס בחור בתספורת פרועה שנראה לגולן מוכר מאיפשהו. מסתבר שהוא בא במיוחד מברלין (לשם הוא היגר לפני כחצי שנה) כדי להיות עם הקהילה ברגעיה הקשים. הרושם היה שלא רק גולן מכיר אותו, אלא חצי הקהל. במשך זמן מה ראה אותו גולן מסתודד עם טל. נראה היה שיש ביניהם משהו. ומה הצביטה הזאת בלב?
בין הסטים התיישב טל ליד גולן. "הי מותק, זוכר אותי? הבכתי אותך קצת על הבמה בערב לפני שבועיים. אתה לא כועס עליי?"
"ממש לא" ענה גולן "להפך, זה היה די מחמיא. וגם טיפה ניער אותי, אתה יודע. קצת קשה להיות חדש, מאוד קל להיעלם כמו אוויר, להיות שקוף. במיוחד בקהילה כל-כך מגובשת כמו פה."
"אתה שקוף? אני ממש לא חושב שאתה יכול להיות כאן שקוף. אתה לא רואה אולי כמה עיניים מפשיטות אותך כל הזמן." גולן הרגיש את היד של טל מטיילת על ראשו ומחליקה לאט-לאט אל העורף, והגב, וגולשת... הגוף שלו נדרך והיד התקפלה.
"כיף לשמוע את זה ממך. גם אתה לא בלי גוף, אתה יודע." המלים נשמעו קצת מעושות בפיו, אבל תפקיד זה תפקיד.
"אז בא לך לעזור לי במשהו קטן?" שאל טל בחיוך מתוק.
"בשבילך הכול..."
פתאום המבט של טל הפסיק להיות חולמני ונהיה ענייני לגמרי.
"שמע. אני יודע בדיוק מי אתה. יוחאי כאן מומחה לכל הסמויים בירושלים. אל תיבהל. אני לא מתכוון לחשוף אותך. אני לא יודע אם אתה פה בתפקיד או לא, וזה לא ענייני. כל אחד והארונות שלו. אני צריך משהו מאוד פשוט. שתי תמונות."
גולן נזכר כעת מאיפה מוכר לו הבחור הפרוע מברלין. זה היה יוחאי. יוחאי, שם קוד 'יוחאי הקטן', פעיל אנרכיסטי ידוע שנהג ללא בושה להסתובב במגרש הרוסים ולאונן על מכונית השרד של המפכ"ל. ליוחאי היה זיכרון צילומי והוא זכר את כל השוטרים של מרחב ירושלים. בתדריך נאמר לגולן שהוא ירד מהארץ כדי להתהולל במסיבת הסקס של ברלין ולכן לא יהווה בעיה.
"תפסת אותי. תמונות?"
"התמונות שלי. התמונות שלי שחוט. הראו לי אותן בחקירה. הן מזויפות. אני בטוח שהן מזויפות. אני צריך רק להוכיח את זה. אני לא מבקש הרבה. רק תביא לי את התמונות."
"או שהתמונות מזויפות, או שאתה מזויף. אם תוכיח לי שאתה לא מזויף אני אביא לך את התמונות."
"אני לא מזויף. אתה יודע את זה. תסתכל לי בעיניים. אני מזויף? אף אחד לא נרצח בלילה ההוא. אני מכל מקום לא."
"אם אף אחד לא נרצח מי נמצא בתמונה? מי נקבר למחרת בהר המנוחות? נתנו לי ללכת ללוויה. רציתי ללכת ללוויה שלך, אבל גם הייתי בתפקיד. כולנו ראינו את הארון יורד אל הקבר. היה אפילו משמר כבוד עם דגלי גאווה שזרקו נצנצים מסביב. כל ישראל ראתה את זה בטלוויזיה."
"את מי קברו? את זה אין בעיה לבדוק..." הרהר טל בקול רם.
לו היה מישהו מסתובב בהר המנוחות בשעה שתיים באותו לילה (ולא אמרנו שאיש לא הסתובב שם) הוא היה נתקל בחבורה מוזרה. שישה אנשים נושאי מעדרים התנהלו לעבר חלקת קבר טריה בשולי המדרון. תום, טל, יוחאי וגולן גייסו טרנס צעיר שיסיע אותם למקום. אמנם, כנהג חדש, מותר היה לו להסיע רק שני אנשים, אבל הוא לא יכול היה לעמוד בפני מבט אחד קצר של ז'וז'ט. שלמה הופיע כמו מתוך האדמה חצי דקה לאחר שהחנו את המכונית. הוא התגלה כנכס של ממש: מכונת חפירה. גולן הרגיש מובך מול היצור הנערי הזה ("שבעצם הוא בכלל בת") עם הכושר הגופני שעלה על שלו עשרות מונים.
"עמוק הם קוברים בירושלים" נאנח טל.
"זה לא ירושלים, זה היהודים" הדגיש שלמה. הטוריה שלו נתקלה בזה הרגע בארון העץ. "רק עוד קצת, תאמינו לי, כבר הייתי במצבים יותר גרועים."
"חתיכות של גופות מרוטשות בבוץ?" שאל תום.
"גופות מרוטשות? לא לזה התכוונתי במצבים גרועים, יותר לקטע של הבוץ. תארו לכם, למשל, שהיה יורד גשם."
הוא לא הספיק להוציא את המלים מפיו לפני שברק חתך את השמים וגשם זלעפות התחיל לרדת.
"וגם בזה יש תועלת. אף אחד עכשיו לא יראה מה אנחנו עושים פה".
הארון נשלף מהבור והונח על האדמה הבוצית. שלמה שלף מוט ברזל והחל לשלוף את המסמרים שסגרו את הארון.
היה זה המרחק, ואולי היו אלו הרעמים המתגלגלים, שכיסו על קול הסירנה של מכבי האש שהוזעקו לכבות שריפה באחת משכונות העיר. הכבאים הניחו שמדובר בעוד אחת מאותן שריפות קטנות שמתחוללות מדי לילה בחורף בשל שימוש לא זהיר בתנורי חשמל. אבל כשהגיעו לבית משפחת כהן האש היתה כה גדולה שלא נותר עוד מה להציל.
השעה היתה שעת צהרים, אבל שבר הענן הפתאומי, שהפך לסופה אימתנית, האפיל על העיר. סמטת השושן היתה מוצפת עד לגובה של עשרה סנימטרים. "הגשם לפחות שטף את כתמי הדם" הרהרה שרה כשחצתה את הרחוב. בתוך הבר כבר חיכו לה השומר הפרסי, הברמנית, נועה והיועץ המשפטי רב השנים של הבית הפתוח.
"לייה, תביאי קצת וויסקי. בבקשה. לזכרו של שמעון. וכדי לחמם טיפה את הקרביים. עליי, לכולם". אף אחד לא סירב. אפילו לא היועץ המשפטי.
"To absent friends!" הרימה שרה כוסית. "and to those on the table" השלימה הברמנית. כולם לגמו את המשקה.
"יודעים כבר מי הנרצחים מהיום בלילה?" שאל היועץ המשפטי.
"שניים זוהו" אמרה שרה "יוחאי, אתם יודעים, לא זה הקטן. כלומר כן זה הקטן. האנרכיסט ההוא. כלומר גם השני אנרכיסט. אני מתכוונת לעורך דין."
היועץ המשפטי כמעט נחנק מהביגלה שבפיו. וזאת עליכם לדעת: מותם של חברים למקצוע תמיד מעורר תחושה קשה אצל עורכי-דין. ולא שלא היו ביניהם חילוקי דעות. אולי היו צריכים להשלים פורמאלית אחרי המשמרת של האנרכיסטים האלו, שהמשטרה פיזרה בכוח והבית הפתוח התנער ממנה. אבל מאוחר מדי...
"והשני?"
"השני, אני לא בטוחה שאתם מכירים, אבל בעצם בטח כן. בחור מבוגר יחסית, למרות שהיה מתהולל כמו בן עשרה. אפילו היה עושה כאן דראג לפעמים."
"ואת השלישי לא מזהים?" שאלה נועה, כמו היה צריך לחזור על הדברים שוב.
"לא. לא מזהים. ועדיף שלא תדעו למה."
"במצב כזה אין שום סיכוי לבג"ץ" פסק היועץ המשפטי.
"כן, כנראה." לחשה שרה בקול שבור. "הנה זה. קיבלתי את זה לפני שעה". היא שלפה מכיס המעיל נייר מקומט ולח. "צו סגירה. חתום על-ידי מפקד המחוז. ללא הגבלת זמן".
מעולם לא היה לגולן קשה להעמיד פנים כמו בתדריך אותו בוקר במגרש הרוסים. הוא הקשיב למפקד שלו, לדיווחים מצוות החקירה, לעדכונים מהמכון הפתולוגי. אבל לנגד עיניו היתה כל הזמן תמונה אחת: תמונת ארון העץ הפתוח, שמישהו דחף לתוכו כסוג של בדיחה תפלה חבילות של עיתון "הזמן הוורוד" במשקל שהתאים למשקל של אדם. מישהו מרמה אותנו לאורך כל הדרך. האם המתים של הלילה באמת נהרגו? כל משטרת ירושלים על הרגליים, סתם? אבל יש הרוגים. אין ספק שיש הרוגים. אכול חשדות הוא הצליח להסתנן לחדר המתים לפני שהגופות מהלילה האחרון הועברו לאבו כביר. הן היו אמיתיות. אין ספק. ואלו שנרצחו לפני טל, או לפני שטל לא נרצח, גם הם היו אמיתיים. הם לא צצו פתאום מחדר צדדי. הם מתו. על אמת. אבל טל לא נרצח, והוא לא יכול היה לגלות את זה לאף אחד בחדר. ובעצם למה? כי הוא הפר פקודות? עם ממצאים כאלו ישכחו לו את הפרת הפקודות. כי הוא הבטיח לטל? אבל הרי כל השנים הוא התרגל לשחק משחק כפול, להבטיח הבטחות ולהפר אותן. ולמה שעם טל זה יהיה אחרת? יש כאן חקירת רצח. צריך לקדם אותה!
במועדון הדילה התקיימה פגישת חירום. תערובת מוזרה: דראג קווינז ירושלמיות, אנרכיסטים זועמים מתל-אביב, לסביות יוצאות "כביסה שחורה", עובדת או שתיים שחמקו למקום מעבודתן בבית הפתוח, כמה נערי מועדונים עם גבות מסודרות וחולצות מותגים וגם כמה מרקסיסטים בחולצות אדומות נצחיות, שלא תמצאו אותם אף פעם בלי עותק לחלוקה של "המאבק" או של "זו הדרך" (איש איש והעיתון שלו).
היה קשה לנהל את הפגישה. אחת הלסביות מכביסה שחורה, שהיתה רגילה למפגשים שיש בהם הקשבה אמיתית ותרבות דיון, אפילו איימה לעזוב. "תסתכלו בעצמכם! איך תעשו משהו אחד חיובי אם אפילו בפגישה פנימית אתם משחזרים מבנים של כוחנות גברית!" אבל הגשם בחוץ היה סוחף, והיא החליטה לחכות להפוגה שלא הגיעה, ובלית ברירה לקחה על עצמה להנחות את הפגישה. מאותו רגע, דברים התחילו לזוז.
קטיה עמדה על כך שלא יתחילו ברעיונות לפעילות אלא בביטוי של רגשות. כמה מרקסיסטים עיקמו את אפם על בזבוז הזמן. התברר שאנשים מרגישים כועסים, פגועים, אבודים, שבורים... דבר אחד היה משותף: לכולם היה ברור שאסור שהשושן ייסגר. זה הבר היחיד בירושלים. זה מוקד של הקהילה. זה מקום שהצליח להעצים את כולנו. השושן ייפתח ויהי מה. לגבי האיך, הדברים כבר נראו אחרת. היו שהציעו לשבור את הדלתות ולהפעיל אותו למען הקהילה כאזור אוטונומי זמני. טל התנגד. זה רק יגרום נזק לבר, שלא יאפשר לפתוח אותו בעתיד. אחרים דרשו סיט-אין במשרדי המשטרה. כמה אנרכיסטים למודי ניסיון אמרו שזה לא רעיון ריאלי, ותום אמר שזה בכלל לא קווירי. מישהו הציע לחטוף את נכדתו של מפקד המחוז "אני יודע בדיוק באיזה בית-ספר היא לומדת". הוא הושתק מייד. טל הציע להקדים את ערב האוי-ויי-זמיר למוצאי שבת, ומאחר שהשושן סגור, לעשות את זה בסמטה בפתח המועדון. "אבל הרי מייד יפנו אותנו" אמר מישהו. "זה מסוכן. מה, ברחוב?" אמר מישהו אחר. אבל בחור צעיר בחולצה מהוהה, שרק חמישה אנשים בחדר הכירו, דווקא התלהב. "אל תדאגו. הביטחון עליי."
"ביקשת שלישייה, קיבלת שלישייה." אמר שלוימ'לה בחיוך. טפלון היה ללא ספק מרוצה. "הר הבית בידינו! ביום ראשון הרישום בטאבו יושלם. עם הפער שעשית, הצהובים בטוח מפסידים. המגרש יירשם על-שמי. התוכניות כבר מוכנות, ובמועצת העיר יש לנו רוב מובטח. עד שמישהו יעלה על הזיוף, הנוף מהר הזיתים כבר ייראה אחרת."
"אבל אני צריך מקדמה."
"כמה שתרצה".
שלמה הגיע באותו יום לקיטון הצר שלו ברחוב שמואל הנביא עם תיק ג'יימס בונד מלא בירוקים.
בשמלה כחולה ושתי צמות, לא נראתה הבחורה שיצאה מבית הרב שונה מכל צעירה חרדית אחרת. אולי במבט מקרוב קצת מבוגרת יותר, ובמבט חד: עם תווי פנים חדים וגבריים. אבל היה על פניה חיוך. הרב אפילו לא ראה בזה טובה אחרונה, גם לא חוזה אחרון. "אויבייך הם אויביי. ואין תועבה כמו השלטון הציוני".
הצעיר שיצא מהדלת האחורית של הבית באבו דיס נטמע מייד בסביבה. הוא לא נזקק להזכיר את האימונים בקרב מגע שהעביר שם. גם מעטפת המסמכים שעברה מיד ליד לא שיחקה שום תפקיד. "זה לא למענך חבר" אמר לו מפקד החזית העממית בשכונה "זה למען החירות, השוויון והאחווה. למען המהפכה".
"נתראה מחר קולגה!", אמר אברג'יל והנחית צ'פחה גברית על גבו של הנער. "קצת התמסדו כאן אנשים מאז ימי הפנתרים, אבל תאמין לי: יש דור חדש. וגם אם הם לא יודעים מה עשית בשבילנו עם הטיפוסים האלה מעמידר בשנתיים האחרונות, בשביל דבר כזה הם יבואו. בגדול."
שלוש לוויות יצאו אותו בוקר להר המנוחות. מזג אוויר בהיר וקר, כמו תמיד אחרי חזית קרה. שלושה קברים חדשים, אחד מהם עם הכתובת "לא ידוע". הזמנות עברו מיד ליד בין האבלים. מחר בתשע בסמטת השושן, עברה הידיעה מפה לאוזן. "תשע? לא מוקדם?" "אבל כך אמרו. תשע".
"פוטושופ. עבודה טובה בפוטושופ" פסקה קטיה "לא עבודה פשוטה. היו צריכים לעבוד על זה לפחות כמה ימים. אם אתה אומר שדיברו על התמונה הזו למחרת היום שבו כאילו נרצחת, אז כדאי שתדע: תכננו אותך מת לפחות שבוע מראש. לפחות." קטיה עבדה כמעצבת בעיתון גדול, וידעה על מה היא מדברת.
במוצאי שבת בשמונה וחצי בערב כבר היתה התקהלות לא קטנה בסמטת השושן. במה מאולתרת עמדה ליד הדלת החתומה של המועדון. ברחוב יפו כבר חיכתה זינזנה משטרתית, ולצדה עשרים יס"מניקים משועממים בפיקודו של קצין הסיור של תחנת ציון. משימה פשוטה: לפזר כמה אוכלים בתחת שצפויים להתקהל בניגוד לחוק.
ברבע לעשר הופעלה המוסיקה ("תמיד הם מאחרים" רטן מישהו), דקה ארוכה של מוסיקת קברטים, ואז, על-גבי המוסיקה, בקול הרדיופוני המוכר "קבלו את מנחה האוי-ויי-זמיר להערב: משי האחלה, משי האחלה, משי האחלה". זו היתה גם נקודת הזמן שבה בחר קצין הסיור לשלוף את המגפון שבידיו: "אני מכריז על ההתקהלות הזו התקהלות בלתי חוקית. יש לכם חמש דקות להתפזר. מי שלא יעזוב את המקום ייעצר. אני חוזר. ההתקהלות הזו..."
דבריו נבלעו בחריקת בלמים של שמונה אוטובוסים. וחריקת הבלמים נבלעה בקריאת "געוואלד" אדירה מפיהם של ארבע מאות בחורי ישיבה מבני ברק שהסתערו מהאוטובוסים לעבר השוטרים. המספר העדיף הספיק כדי להדוף את שוטרי היס"מ לכיוון הדואר. הזינזנה הוטלה על צידה והועלתה באש. "תגבורת, מהר!" זעק קצין הסיור למכשיר הקשר שלו "ובואו מכיוון כיכר צה"ל! כאן הכול חסום!" אבל גם כיכר צה"ל היתה חסומה לכל הכיוונים בגלי אבנים ובצמיגים בוערים. פעילי החזית העממית התחרו כאן בססמאות קצובות מול קריאות הגעוואלד של החרדים. ואילו לאורך רחוב שלומציון פטרלו עשרות מתושבי הקטמונים, רק מחכים לראות צ'קלקה באופק.
והיו מהחרדים והיו מהפלסטינים, והיו מאנשי השכונות והיו אפילו מהיס"מניקים שהסתננו לסמטת השושן מטעמים שלא זה המקום לחשוף, כי אאוטינג – לא בבית ספרנו.
"גולן, טל, תום, אתם חייבים לבוא אתי. ותביאו אתכם את הצלמת וידאו הזאת, הנמוכה שם באמצע. מאוד יפה לפתוח את השושן, אבל יש לנו כאן גם רוצח לטפל בו". גולן קינא בטון של שלמה: קר כקרח וענייני. הלוואי שהוא היה יכול לשמור על כזה קור רוח בתוך המולה כזו. "יכול להיות שזה קורה ממש עכשיו. אנחנו לא רוצים עוד קורבן!".
הם גררו את רונה, הצלמת, איתם, והלכו בעקבות שלמה שהוביל אותם לכיוון פרקליטות המחוז. "אני מכיר את האזור ומכיר את המקצוע. תאמינו לי, יש כאן רק שניים-שלושה מקומות מתאימים לעבודה הזאת. מקצוען מכיר מקצוענים".
הם התחילו במגרש החניה של הפרקליטות. שלמה חלף בו כצל, בודק מאחורי כל אחד מהקקטוסים שצמחו בשוליו, כאילו יכולים היו להסתתר מאחוריו רוצח וקרבן. אחרי חמש דקות חזר אל הרחוב מסמן להם בראשו לשלילה ורומז להם לרדת במדרגות אל המקום שבו יורדת סמטה חשוכה לרחוב ינאי. אחד אחד הם נכנסו לסמטה ועברו את הפיתול הקטן שבאמצעה. משמאלם, מהחניה השקועה נשמעו קולות. שלמה אותת לרונה להתקרב אתו בזחילה אל הגדר ולצלם את המתרחש למטה. אנחנו הסתפקנו בהאזנה.
"אז חשבת שתקבל כאן קצת סקס... הה? איזה זיון טוב?"
קול חבטה.
"ובאמת תקבל. זיון שלא חלמת עליו בחיים שלך תקבל."
הפעם החבטה נשמעה עמומה יותר והתלווה לה קול יבבה חנוק, כמו מאדם שפיו סתום.
"אבל בו נמשש קצת קודם" (סטירה, בזה אי אפשר לטעות) "אני אוהב קצת למשש את הארוחה שלי לפני שאני משפד אותה". כמה שניות של דממה. ואז יבבה קטנה. וחבטה קטנה. ושוב יבבה. ומין "אהההה" חנוק. וסוג של רחש...
"אחחח! מה זה? מנסים פה להתחכם? הה?" קול החבטה הפעם היה חזק מכל הקודמים. מישהו שם הוטח בקיר.
"קובי, תכין אותו בשבילי, את החרא הקטן. תוריד לו את המכנסיים. אני רוצה לראות את הזין הקטן שלו ואת החור..."
ואז בא שקשוק של אקדח. אבל הפעם השקשוק היה קרוב. מכאן ממש, מהמדרכה לידנו. ועוד שקשוק. אקדח שני. והקול של שלמה:
"תעזבו אותו. ולא כדאי לכם לנסות לברוח. תוריד ממנו את הידיים עכשיו, אתה, כן אתה, דיברתי אליך. לפני שאני יורה! אל הקיר עכשיו, שניכם אל הקיר. תום, רד למטה ותעזור לבחור לעלות לכאן. לא. עם הפנים אליי. פנים למצלמה. איך קוראים לך? רונה? אני רוצה תצלומי תקריב. במיוחד של זה מצד שמאל. עכשיו אדוני, יש לנו כמה דקות לשאלות. ואתה יודע, כל מה שתאמר יכול לשמש נגדך כראיה בבית-משפט. ודבר ראשון שאני רוצה לדעת זה כמה אתם רצחתם וכמה הצהובים."
"הצהובים?"
"הצהובים, אתה יודע, הכהניסטים."
"הם? הם לא רצחו אפילו אחד. סתם קשקשנים הם. טובים בפיגועים נגד ערבים, אבל כשמגיעים לאגזוזנים, רק רוח ויחסי ציבור."
כולנו כבר עמדנו בשלב הזה לאורך הגדר וטל לא יכול היה להתאפק מלשאול שאלה משלו:
"רגע, וכל הסטודנטים מהמכללה, והשריפה בבית שלי, והיריות בדירה של תום, והתמונות שלי הערוכות, בשביל מה?"
"תבין, לא היתה לנו ברירה. היינו חייבים להרוג מישהו ידוע, אחרת הדברים לא היו מתחילים באמת לזוז. ואמרו לנו שאתה אושיות הקהילה, עמוד התווך, שבלעדיך הכול יתפורר. כל ההודעות לעיתונות היו מוכנות. כל מערך החקירה. כל הדו"חות. והאיש שלי כאן (קובי השפיל לרגע את ראשו; "זקוף!" צרח שלמה) פישל לי בדיווח, וכשהגענו לשטח, אחרי שכבר שחררנו כל-כך הרב מידע, כל מה שהיה לנו זה שק ניילון שחור מלא בסמרטוטים. אתה חושב שאנחנו מסוגלים לחתוך אברים כמו חוליגנים? הייתי קצין בצה"ל, יש לי כבוד. ("לא ראיתי את הכבוד הזה הערב" מילמל שלמה, ולרגע חששתי שהאצבעות שלו מתהדקות חזק מדי על הדקי האקדחים) הכננו את התמונות מראש. ברוך השם, חומר גלם פיזרת בלי סוף."
"ולי אמרו בצבא 'לא וידאת לא עשית'" אמר תום (ששירת חמישה חודשים לפני שהתפכח והשתחרר). "תמיד שמתי לב שככל שעולים בדרגה הכלל הזה מתפספס..."
הבחור שתום העלה מהבור התחיל בינתיים להתאושש. ("אוחץ' חמוד" הרהר טל.) תום הוריד במיומנות חשודה את כבלי הידיים שלו ואת הבד העבה שחסם את פיו. הוא סבל מחבלות לא קלות, אבל לא איבד את יכולת הדיבור:
"אבל למה? תסביר לי למה? למה כל הרציחות האלה?"
"איזה מין שאלה" פלט שלמה בבוז קל. "למה? הם צריכים סיבה למה?" שוב חששתי שתכף תיפלט ירייה.
אבל האיש שמשמאל דווקא רצה להסביר.
"אני אסביר לך למה. תבין. לא חסרה לנו עבודה בירושלים. את הערבים צריך לשמור בשקט? צריך. כל מיני רעשים בקטמונים צריך למנוע? צריך. ואז באות לך הנשים האלה עם המשמרות הפמיניסטיות שלהן, והחרדים עם הגעוואלדים שלהם, והשמאלנים הבוגדים האלה עם הפגנה כל שני וחמישי. ועוד הפגנות של פועלים ומובטלים, וארגונים בעד מסתננים, וכל החרטה ("תשמור את היריקה שלך לעצמך!" צעק שלמה. האיש בלע). כך אפשר לבנות מדינה? אז באים לי גם חבורת אוכלים בתחת לעשות לי בלגנים בעיר? אז גופה אחת כאן, גופה אחת שם וכולכם הייתם יורדים לתל-אביב. לטובת כולנו. ולא שלא ניסינו את זה בעבר עם הערבים. בדיר יאסין זה די הצליח, אתם יודעים."
למחרת שמעתי מחברים שבפינת רחוב ינאי נמצאו שתי גופות מרוטשות. בזיהוי הפלילי קבעו שאלה הגופות של מפקד המחוז ושל אחד מקציני המודיעין המוערכים של המחוז.
אתם שואלים אותי אם שלמה הוא שהרג אותם? אין לי מושג. חיפשתי גם איזה סימן בסרט של רונה, אבל בנקודה הזו היא הסיטה את המצלמה וכל מה שרואים זה אותי ואת טל בנשיקה צרפתית ארוכה. אם מקשיבים היטב, אפשר לשמוע ברקע, מכיוון סמטת השושן, את הצלילים של "סינדרלה".
אחרית דבר
הסקרנות הטיפשית הזאת מה קרה אחר-כך... אבל מה לעשות, שום דבר אנושי איננו זר לי.
שלמה המריא עוד באותו לילה לניו-יורק בזהות בדויה ועם חשבון בנק מנופח. פעם בשנה הוא נזכר בכרטיס שלו באטרף ושולח לתום הודעה. או לפחות, תום טוען שבזה מתמצה הקשר ביניהם. אבל לא הייתי מאמין לו לפני שהוא יסביר למה ואיך הוא טס לחו"ל בכזאת תדירות.
טל ואני היינו יחד שלושה שבועות ונפרדנו. חזרתי לשרון לקצת זמן, אבל זה כבר לא עבד. תשמעו, אני גברי, מנוסה, ויודע לחבר סיפורי מתח הזויים. ואני פנוי להצעות.
לגבי טל, אני לא לגמרי בטוח שהוא פנוי. אתם יכולים לנסות. אבל אני שמעתי שיש לו איזו זוגיות פורחת עם הטרנס הצעיר ההוא שהסיע אותנו לבית הקברות.
התוכנית של טפלון להשתלט על הר הבית נכשלה אחרי שהחזית העממית העבירה את המסמכים של שלמה לשגריר ונצואלה בישראל, שהרים בשקט בשקט טלפון למי שצריך. (ונצואלה, אין דומה לה! אולה!).
טפלון הוא היום ראש עיריית ירושלים, אבל בדיחות מהשושן ממשיכות ליפול על שולחנו ולהציק לו. אבל הוא לא מעז לפצות פה בהערות הומופוביות: ככה זה כשאתה תלוי בשרת הפנים שרה נתנאל.
ותיק הרציחות הסדרתיות בירושלים? הוא נגנז בעילה של עבריין לא נודע. רונה מסרה את הקלטת שלה למשטרה, ושם, למיטב ידיעתי, השמידו אותה. הכול הושתק. אבל אם תרצו, אצלי במגרה יש העתק. אבל אני לא נותן לכל אחד.
והאחרים?
מה אני סוכנות ידיעות? לכו לשושן ביום שני, לערב האוי-ווי-זמיר. מישהי בטוח תשמח לתת לכם את כל הרכילות.