שנה אחרי הרצח

* הרשימה הזו נכתבה במקור לאתר גוגיי בשנת 2010, שנה לאחר הרצח בבר-נוער. היא מתאימה אבל לאופן שבו "ראשי הקהילה" מתנהלים גם אחרי פשעי שנאה אחרים.

​

אני מפשפש בתיק למצוא את מפתחות הדירה, והטלפון הנייד מצלצל. חבר מברלין שואל אם אני בסדר. בזיכרון של כל אחד מאתנו חקוק הרגע ההוא שבו נודע לנו על הרצח. מתוך ההלם והאבל צמחו גם תגובות פוליטיות – חלקן אוטומטיות, חלקן מאולתרות, חלקן מחושבות. חלקנו היינו שקועים עמוק-עמוק בהלם ובכאב בזמן שהתגובות האלו קרמו סביבנו עור וגידים, וחלקן הפכו למהלכים רחבים שנושאים אותנו עמם.

לאחר הרצח בחרו "ראשי הקהילה הגאה" (תמיד תהיתי מה הקריטריון להשתייכות לקבוצה הזו) אסטרטגיה ברורה. נעשה מאמץ אדירים למנף את הרצח כדי להגביר את הלגיטימיות של הקהילה בקרב הזרם המרכזי באליטה הפוליטית של ישראל. ביבי נתניהו ביקר בבית האגודה. גדעון סער כתב מאמר מרגש ונאם בעצרת. גם לימור לבנת נאמה, ואפילו נשיא המדינה (למרות שלא הצליח להוציא מפיו את המלה הומוסקסואלים – שלא לדבר על "טנסג'נדרז"). במצעד הגאווה בת"א ראינו את ציפי לבני. את רון חולדאי אין טעם אפילו להזכיר.

עבור המלים האלו, של פוליטיקאים מהצד הימני של המפה הפוליטית, שילמנו מחירים גבוהים. אולי כדאיים, אולי לא – תשפוט הקוראת. דמויותיהם של הנרצחים טושטשו ומותגו. הם נמכרו לציבור כלא יותר מאנשים טובים שאהבו לעזור לזולת. פרטי אישיות, השקפת עולם, אורחות חיים, עמדות פוליטיות – כל אלו נמחקו, אם נתפסו כמסוכנים לפרויקט החיזור אחר הזרם המרכזי. (אב שנהרג במהלך שירות צבאי, הוא, כמובן דבר אחר). אפילו טבעונות נתפסה, כנראה, כמשהו מאתגר, שיכול לפגוע במיתוג של הרוג כ"כל אחד" (ולכן גם אף אחד). במקביל, הושתקו הקולות הלא-ממושמעים בתוך הקהילה. יוזמות קהילתיות מלמטה, שהדגישו קולות מודרים בתוך הקהילה, נרמסו לטובת ממלכתיות מוכתבת מלמעלה. העימות בין "ראשי הקהילה" לבין פעילים קהילתיים, שניסו ליצור תרבות קבלת החלטות דמוקרטית, הגיע עד כדי כך שאנשים הרגישו צורך לבטא את עצמם באמצעות אירועים אלטרנטיביים לאירועים הרשמיים של הקהילה. אחד הראשונים היה עצרת הנוער בכיכר רבין. בין האחרונים אפשר למנות את המצעדים הנוספים שהתקיימו השנה ביום של מצעד הגאווה העירוני בתל-אביב.

יחד עם החיזור אחר האליטה הפוליטית הימנית, כוללת האסטרטגיה של ראשי הקהילה טיפוח של כלכלה ורודה (בבחינת "אל תפגעו בנו – אנחנו לקוחות משלמים") וגיוס של הקהילה לטובת יחסי החוץ של ישראל (בבחינת "אל תפגעו בנו – אנחנו נכס בדעת הקהל הבינלאומית"). המחיר של אסטרטגיות אלו (ושוב: אולי הוא כדאי) הוא הגברת המסחור בקהילה, הדרה של מי שלא יכולים להשתתף בחגיגה הצרכנית, וטשטוש הביקורת על ההומופוביה החריפה שעדיין קיימת בארץ.

עד כמה הצליחה האסטרטגיה של ראשי הקהילה? קשה לשפוט. כמו כל דבר בחיים, לבטח לא מדובר בכישלון גמור או בהצלחה מוחצת. אין דרך אמיתית למדוד עד כמה נאומיהם של סער ופרס הפחיתו את ההומופוביה בחברה הישראלית. אפשר, כמובן, לבחון את מדיניות הממשלה בנושאים להטבא"קיים, ולהסיק מסקנות. 

דבר אחד בטוח – בשנה שחלפה מאז הרצח גילינו שהחברה הישראלית מסוגלת (מי היה מאמין?) להפוך ליותר גזענית, יותר מפלה ויותר אכזרית. יש כאן פחות שוויון ויותר שנאה ואלימות. זוהי חברה שעוסקת באובססיה במבחני שייכות ונאמנות, בפסילת ערבים ובדמוניזציה של מהגרים. זו חברה שבה קשה יותר ויותר להתקיים בלי עזרה מהורים שצברו רכוש וחיסכון בעשורים קודמים. הפוליטיקאים, שראשי הקהילה ניסו לגייס כפטרוניה החדשים, שותפים להידרדרות הזו. להטבא"קים, במיוחד אלו שנראים חריגים, או שההעדפה המינית או הזהות המגדרית שלהם עלתה להם באבדן הגב הכלכלי של המשפחה, חשופים במיוחד לתוצאות ההידרדרות הזו.

כשם שקשה להעריך את הצלחתה של האסטרטגיה של ראשי הקהילה, כך לא ניתן לומר באופן מבוסס מה היה קורה אילו היתה ננקטת אסטרטגיה אחרת: אסטרטגיה שאינה מחפשת להתחבר לאליטות החברתיות אלא מדגישה את החיבור לקבוצות אחרות הסובלות מאפליה, מהדרה ומפשעי שנאה. אסטרטגיה שאינה שמה בחזית הומואים ייצוגיים, אלא את המגוון הגדול שיש בינינו. 

יכול להיות שאסטרטגיה כזו לא היתה משאירה רבים כל-כך מאתנו מאחור. אני, למשל, אינני מרגיש שייך במקום שבו מניפים את דגל הזכות לפונדקאות. איפה זה מעמיד אותי מול התנועות הפמיניסטיות? ובכלל – לכמה מאתנו יש בכלל הזוגיות היציבה והאיתנות הפיננסית למהלך כזה? למאבק לדירות קטנות ובנות השגה דווקא הייתי מתחבר היטב – כמו רבים אחרים בקהילה שאין להם לא צורך ולא כסף לדירות יוקרה של ארבעה חדרים, או שלא יזכו לעזרת ההורים בשכר דירה. למאבק שלנו בלהטבופוביה יש בעלי ברית טבעיים – נשים, פלסטינים, מזרחים, מהגרים (לפי חוק ובניגוד לחוק) מברה"מ לשעבר, ממזרח אסיה ומאפריקה. רוב החברה. לא תמיד החיבור עם כל הקבוצות האלו הוא קל, אבל זהו חיבור שמשקף יותר שיתוף אינטרסים אמיתי מהחיבור עם האליטות הפוליטיות הימניות. אבל איזה מאמץ עשינו? האם היינו מוכנים לשלם ולו שבריר מהמחיר ששילמנו עבור האסרטגיה של ראשי הקהילה? אפילו ההזדמנות, להביא מנהיג פוליטי פלסטיני לעצרת השלושים, הוחמצה.

הרצח שב והזעיק אותנו למאבק. אבל אין אסטרטגיה אחת ויחידה למאבק להטבק"אי. כל פעולה משקפת בחירה פוליטית באסטרטגיה זו או אחרת, בחירה שנעשית במודע או שלא במודע. בתקופה הזו, סביב השנה לרצח, הכאב מפלח בעוצמה, גם אם שטף החיים הקהה אותו. לצד הביטוי לכאב ולאבל, אישיים וקהילתיים, המועד הזה קורא לנו גם לדון בדרך שבה אנחנו רוצים לצעוד ולהיאבק – ויש יותר מאחת.